Bigger on the Inside

אחרי 13 שנים נראה שאני הולכת לעבור דירה. הרגשה מוזרה.. כמו בכל דבר בחיים שלי אני אוהבת יציבות גם במגורים. אבל בחיים כמו בחיים הכל מתרחש לפי איזו תכנית גדולה שמישהו אחר טווה עבורנו, ואנחנו רק שותלים את חלקי הפאזל במקומות המתאימים, כדי לא ליפול..

השבועות והחודשים רצים לי ככ מהר שאני לא מספיקה למצמץ והנה, עוד רבעון חלף, עוד רגע נמצמץ ויגיע יומולדת, עוד רגע קטן והופ נחגוג את בואה של 2022. עוד נשימה עמוקה אחת ונצא לפנסייה.  רגע סטופ. ריוויינד. לאן אני רצה? מה קרה לכאן ועכשיו שעוד רגע יהיה אתמול ושלשום..

חיה כמו בשיר את חיי מיום ליום, מנסה לתפוס שליטה על הבלתי נשלט, מנסה לשפר את עצמי, כמה שמתאפשר, כמה שמאפשרת לעצמי. ברגעים מתים בדרכים בין הבית לעבודה וחזרה, שוקעת לתוך מחשבות, מביטה על העננים, חשה במשב הרוח ונזכרת במי שהיה ואינו, במי שיש ועודנו, ובי שהיתה, שקיימת ומה שיוותר ממני.

מספרת לחברה שלי בהפסקת הסגריה על כוס קפה כמה חוויות שהיו לי כאן בכלוב. היא ונילית בפוטנציה, לו רק נתנה לעצמה לחוות יותר מאשר את בעלה החנון שאינו יודע לרגש או לענג אותה כראוי.. והיא אחת הנשים היפות שראיתי בימיי. כמו כולנו אינה מודעת לקרן שזורחת ממנה, כי הגבר שלידה שכח להזכיר לה מעת לעת שהיא כזו, יפה, סקסית, מוכשרת, מדהימה. וכל בגדי המעצבים שבעולם לא יחפו עבורה על החוסר הקטן הזה. לעולם. 

אבל ככה זה. החיים שטווים עבורנו מלמעלה או מאי שם לא באים במשבצות מושלמות. גם ללא מפת דרכים. או ווייז.
אף אחד לא מקבל מושלם בחייו. כמו שהמושלם שלי הוא זניח עבורך, ולהיפך. ככה זה, סובייקטיבי. 
אנשים שוכחים ללטף זה את זו במילים, בהתנהגות ועם הרבה חמלה. אלה נשארו מפוררים בפינות שנים נשכחות. שנות השמונים בעיקר.

מרגישה בתחילתו של שלב חשוב בחיי. המעבר הוא ללא ספק חלק מזה. אז לכבוד השינוי קיצרתי לעצמי את השיער, כולה 12 סמ, לא אתגעגע כי עוד רגע ויצמח חזרה לאורכו עד הישבן.. התחושה שירד ממני שק תפוחי אדמה מדבר כזה קטן עורר בי תקווה, אם אני זוכרת את הדברים הקטנים, למצוא משמעות גם בדברים שנוטים להתפספס, להוקיר רגע קטן, חמש דקות על הספסל מתחת לבית רק כדי לעשן סגריה תוך ליטוף חתול רחוב מתפנק.. שיחה של שעה עם ההורים.. לחרוט בי כל רגע ורגע, לימים בהם זה כל מה שישאר. 

לאחר שנים וכמה פסיכיאטרים, הגעתי לאחד שנתן לי את האור הירוק אתמול להתחיל לרדת במינון של הכדורים, לנסות בהדרגה לגמול את הגוף מהחרא הזה שלטענתי לא עבד מעולם. שנתיים שדחפו לי חומרים שאני משוכנעת שאינם תורמים לי. והנה, התייצבתי מספיק כדי שנוכל להתנקות מהם. אולי אפילו להגיע למצב שבו לא אצטרך כדורי שינה כדי לישון שנת לילה רציפה..

שינויים גדולים בצעדים איטיים אך נחושים, לעבר השלב הבא. 

שלושה חודשים חלפו מאז שנכנסתי לפה.. מרגיש לי כנצח..

בזמן הזה היו 2 בדיקות קורונה ובידוד. כי אנשים מסביבי מסתבר מפיצי מחלות. בשתיהן כמובן יצאתי שלילית. לאחר שכל העבודה התחסנו ועקבתי בדריכות בנתונים הסטטיסטיים שלרשותי, חוויות של מי שסביבי וסביבם עם הקורונה, ואופן התגובה לחיסונים של כל מי שסביבי, יכולתי בסבירות דיי גבוהה להגיע להחלטה שעם המצב כרגע, עדיף להתחסן, גם אם זה חיסון זמני וביעילות נמוכה משל גלולות נגד הריון. אז מחרתיים אני אלך לעשות את זה גם. לצערי זנב או כנפיים בטח לא יצמחו לא משנה באיזה חיסון אבחר..

צירוף מקרים ביחד עם היווצרות תנאים, הביא לכך שהוצע לי תפקיד אחר בעבודה, יותר בכיר, ובעל אחריות רבה יותר. עד שאשטפשף בתפקיד והם יאשרו את ההעלאה (בכל זאת קורונה ושיט), אז פינקו בבונוס שנתי שלא ראיתי מגיע, למרות שהרווחתי אותו ביושר בכל יום ויום. זה רק נטע בי מוטיבציה לתת יותר מעצמי. כן, אני קלישאה. חלומו הרטוב של כל בוס. חינוך סובייטי, נימוס קנדי ולב ישראלי..

מרגישה שהחלקתי לתוך שבלונה משפחתית. שבלונה שבמחשבה לאחור תמיד דמיינתי עצמי שלווה בתבנית הזו. רווקה עם גרוש +1, ללא הנטל המצופה לגדל "+" כזה משל עצמי. וללא המחוייבות הזו דווקא עולה הבחירה לתת. לתת את כולי, בעיקר רגשית, לקשרים שבונים לך בית. לא. שבונים לך משפחה. זה כייף להיות חלק ממשהו גדול ממך ולהרגיש שייך. זו זכות לחוש כך..

אז הקורונה פורחת, הרי הגעש בהוואי ואיטליה ואינדונזיה (ובטח עוד ששכחתי) שמתפרצים בימים אלה שוב ושוב; העולם זועם, כך נדמה. ואולי הוא עוזר לנו לתפוס פרופורציות על כל מיני פרטים בחיים שלנו שאחרת לעולם לא היינו מכירים. 

תהיו טובים אחד לשני..

Stay Safe

ימים עמוסים ולחוצים, כמעט שוכחת שבחוץ סגר.  בעבודה אצלנו טירוף. זאת אומרת שמי שעבד כמו נצנצ לפני תקופת הקורונה הלחוצה עודנו כזה, ואלה שקורעים את התחת מקבלים עומס כפול, כולל כסתח של הנצנצים. תכונה איומה של חברות.. ועוד יותר של אנשים.
מדהים אותי איך אדם יכול להיות בן אדם מקסים, חברותי ואוהב מצד אחד, והכי דרמה קווין ונצנצ בעבודה, עד רמה של להיות מכשול.. מדהים.. יש ימים כמו היום שבגלל הגבלות של התאריכים מצאתי עצמי ביום אחד דוחסת עבודה מכל מיני תחומים שאני מטפלת בהם לאורך החודש, ואילו פה ביום אחד. שגריר אחד הוציא אותי כמעט מדעתי ודרש ממני סבלנות על, מהסוג ששמורה רק לאבא ואמא. מצד שני הוא קרא לי young lady רק כי אמרתי לו שאני ms. ולא mrs. זה העלה בי חיוך וצחקוק קל.. חוכמה גדולה כשאני כמעט מחצית מגילו..

בשיא היום בין בקשות טענות מענות חשבתי שאני עוד רגע מטפסת על הקירות. או דופקת את הראש בקיר. ואז הגיע הרופא החביב עליי. 

מאז שהוא התחיל לעבוד אצלנו ושוחחנו בטלפון (על עבודה כמובן) הוא החל לשלוח מדי חודש בחודשו יחד עם הניירת גם גלוייה כמו של פעם, ומאחור היה כותב לי דברים עדינים, איחולים ותודות. בפעם הראשונה קלע עם גלויית החמניות של ואן גוך.. איך יכל לדעת שזה הפרח האהוב עליי והצייר האהוב עליי? כל הזמן הזה חיכיתי שיגיע, הייתי סקרנית לראות מיהו, זה לא שיכולה לחבר בין כל השמות לפנים. בטוחה שהסקרנות היתה הדדית.

מס' דקות לפני שיצאתי לסופש ארוך הוא הגיע לפתח המשרד, הביא את הניירת, ואיתה עבורי גם אגרת חדשה ומארז שוקולדים בטעם קפה (איך יכל לדעת שבדיוק בשבועות האחרונים אני בדודא לטעם קפה?). התמוגגתי מולו כמו ילדה קטנה חח.. זה לא השוקולד (אני פחות בשוקולדים בימינו) אלא תשומת הלב האישית.. בימינו כשכל יום עבודה מרגיש כמו שלושה, ואף אחד לא יבוא לטפוח לך על השכם לאות הערכה- נעים לרגע לחוש בזה. אור בחשכה..

לא זוכרת מתי פעם אחרונה הרגשתי מחוזרת בלי להיות מחוזרת.. מה שכן, נראה לי שהוא קצת הופתע כשנגשתי אליו והזדהיתי (מאחורי מסכות כמובן). לא יודעת למה ציפה. מבוגרת יותר? נטולת קעקועים? ברונטית? לא יודעת, אבל הוא קפא לחצי רגע, ואחכ בין המילים למחוות, המילים מעט התבלבלו לו, ונראו בעיניו חיוכי מסכה. בחור מקסים. גבר מקסים, למען האמת.. מסתבר שהוא מבוגר ממני בעשור, איכשהו נראה ילדון, מי חשב.. הנה לכם, גיל הוא באמת רק מספר.

קטע קטן ממה שכתב לי היום (לאחר צינזור קטעים מזהים):
"טוב לדעת כשאני מטפל באחרים, שיש מי שמטפל בי... 
אם XXXXXX (מקום העבודה) זה קלאסה, זה בזכות כל תשומת הלב, אז תודה לך יפעתי..."

ברגע הצליח להעלים ממני את כל ערמות הסטרס שהגוף שלי אגר בתוך עצמו. בכזו קלות..
איש טוב שנשלח ברגע הנכון כדי למנוע התמוטטות מוחלטת מעומס בלחצים מצטברים.
אחת לכמה זמן היקום מוצא דרכים קטנות להזכיר לי שלא הכל אבוד, עוד לא.. שאולי יש עתיד לאנושות.

אגב חשבתי על זה, אנושות שמוצאת מקומה הטבעי והאינסטינקטיבי בעת משבר גלובלי דווקא בכאוס במקום באיחוד. החיים הם לא "היום השלישי" מסתבר.. אז כעת שוב כבעבר. האנושות תאלץ לספוג פציעות עמוקות וצלקות על מנת לברוא חברה נאורה יותר. למה שנחשוב שהמאה ה21 תהיה שונה מזו שקדמה לה?  המין האנושי כמו כל אינדיבידואל, מתבגר מהשטויות הילדותיות רק אחרי שנפגע. חזק. מקווה שבטרם אהיה על ערש דוויי אזכה עוד בימי חיי להיות עדה לעולם טוב יותר, בעיקר זה אל זה..

הימים חולפים ככ מהר. לא כתבתי חודש. הרבה קרה, הכל מהפן הבריאותי.
פיזית, שרדנו את הניתוח, ההחלמה, ועוד כמה דברים קטנים דומים על הדרך. 
נפשית, הפסיכולוגית ואני החלטנו להוריד את תדירות המפגשים לפעם בחודש, סוג של תיחזוק המערכת.
אם הגענו למצב שנושא הפגישה הוא איך לגרום לעצמי להזיז את התחת החמוד שלי, להתחיל להתעמל- אז באמת שהמח התאזן. 

אני מאמינה שכל העבודה שהשקעתי בחודשיים האחרונים בלטפל בעצמי בריאותית, עזרה.
שלא לדבר על השינוי המהותי שנובע מאיזון הורמונלי לשם שינוי. אני מרגישה כמעט בנאדם חדש.
כפי שקיוויתי שאהיה באחד הפוסטים מלפני חודש. הנה נבואה שמגשימה עצמה. תרתי משמע.

הדבר היחידי שאני ממש ממש רוצה להביא עצמי ללעשות זו פעילות גופנית.
זה מרגיש כמו אורגזמה שעומדת ממש על הסף של לפרוץ אבל עוד לא.
החשק קיים אבל הילדה הקטנה/הטינאייג'רית שמסרבת להתבגר מתעקשת שלא בא לה ואוף ולמה לצאת שוב מהבית אחרי יום עבודה מפרך ויום שמתחיל בשש כבר במשרד.. 

אני מרגישה שאני יודעת בדיוק מה עליי לעשות כדי שחיי יהיו במצב הכי אופטימלי, הגוף והנפש. מופלא לא? לדעת בדיוק.
אבל איכשהו המעבר הקטנטן בין לדעת וליישם אינו כזה קל כפי שהייתם חושבים. 

או אז המוח מתחיל לחפור לעומק, לתור בין כל מה שמכיל, מסקנות ולקחי עבר, הכל, ומופיעה מחשבה..
אני צריכה להפסיק לעשן את העשבים האהובים שלי.. וזו מחשבה שממנה מתחילה הבעיה.
הכל התחיל במחשבה הזו לפני כמה חודשים שעוררה בי דואליזם.
מצד אחד לא רוצה כי נהנית מזה יותר מדיי מלעשות כמעט כלום אחרי העבודה, נהנית מהחיים ככה יותר.. מאידך, זה הופך את חצי מהיום יום שלי לשלווה כמעט מוגזמת עד שמחלחלים פנימה רגשות מצפון קטנים על השקט הזה, מרגישה אז חצי עצלנית. הרי אם אפסיק, תשוב לי האנרגיה, הפעילות באשר היא. סוף סוף אוכל לנצל את הגוף הזה ולעשות מה שתמיד חשבתי שאעשה כשאהיה במשקל הזה. ושוב, התובנה קיימת. המעשה לא נעשה. כאילו חסר משהו. לא בהכרח מוטיבציה. זה משהו אחר.

אני לא מתייחסת אגב לנושא ההתמכרות עצמה, מאחר וההתמכרות במקרה שלי היא התמכרות פסיכולוגית. לא פיזיולוגית. אז אם פסיכולוגי, אז נפענח את הנושא עד שאגיע לשורש העניין ואוכל להתמודד מולו. באומץ. ואז לפעול. 

מה חסר? איזו דחיפה? מה ישכנע? מה יגרום לצעד ראשון נלהב?

לוגמת מהבירה, מגלגלת אחת, זורקת מבט נעים על עצמי, הקעקועים, הגוף, הידיים העדינות, החיוך שבלב ניצת לכמה רגעים.
מקשיבה לאלאדין וחושבת לעצמי שפשוט נעים לי. כאן ועכשיו. בלי לחשוב על הרופא של שבוע הבא, על העומס בעבודה שמחכה, על מחוייבויות כאלה ואחרות- רק על כאן ועכשיו.. ונעים זה כייף.

מאחלת לכם הרבה נעים! קחו, זה יעזור :)

coronavirus Covid-19 Not Detected

למי בכלל היה ספק

ימים הזויים ומעניינים הם אלה שאני חיה כעת. 
ביום שישי זינק לי החום כמעט לשלושים ותשע.
פה כבר הפסקתי לתת לגוף להלחם בעצמו ולקחתי מוריד חום.
הראשון לא עבד. כעבור מס' שעות לקחתי אחר וירדנו לשלושים ושמונה.
בשבת ירדתי מתחת לקו השלושים ושמונה אבל עדיין היה גבוה.
יומיים נוספים לא ירד לחום נורמלי, גם אם לא היה גבוה כמו בהתחלה. 

היום כבר הייתי מוכנה נפשית לחזור לטירוף בעבודה אבל הודיעו לי שאני חייבת לעבור בדיקת קורונה לפני השיבה לעבודה כי היה חום גבוה, אז שמתי פעמיי לעבודה, ובחדר האחיות זכיתי לראות מקרוב את המטוש ולחוות אותו משני צדדיו.
למקרה ותהיתם, בגרון זה מרגיש כמו משטח גרון רגיל, אבל כשנכנסים למעמקי האף ומנסים להגיע עד למוח.. ממ.. פחות נעים.

עדיין נלהבת מזה שאני בין הראשונים בסביבה שלי לעבור את הבדיקה, ככה זה המח השרוט הזה 😄
וכן, גם לראות את הציבור מסתובב לו עם מסכות בכל מקום.. מעין עולם נפלא ומשוגע שהולך ומשתגע,
אם לשפוט לפי התנהלות מקבלי ההחלטות שמשום מה נכנעים ללחצים ציבורים גם אם זה אומר פגיעה בשלום הציבור.
מצד שני, מתי באמת לפוליטיקאים אכפת מהציבור אותו הוא משרת?.. דמוקרטיה כמו שהתכוונו היוונים כבר איננה.

ברור לי כשמש שהבדיקה שלי תצא תקינה, לא קורונה ולא נעליים. כי הרי אני מאוד מקפידה..
אבל נהלים זה נהלים. וכך רצה הגורל וכל השבוע אני בבית.. 

שמרו על עצמכם, רק בריאות!

יום ההולדת היה וחלף. התחיל טוב במיוחד, התכער באמצעו, אחכ הפך לתהום של הלם וחשש, והסתיים בעידוד קל לקראת הבאות..

כבר אמרתי שנמאס לי לראות רופאים? זה אף פעם לא נגמר בטוב..
עוד שלושה שבועות אני צריכה לעבור ניתוח קטן ומתחיל להמאס עליי למצוא עצמי בחדר ניתוח. כבר פעם 3 בארבע שנים..
זה לא הניתוח שמטריד אותי (חולה על ההרדמה.. השניות האלה לפני שמאבדים את ההכרה). זו הדיאגנוזה והפרוגנוזה.
אחוזי ההצלחה של הניתוח דיי טובים 70-75%.. אבל הלב לא שקט.
בשורות מופלאות ליום ההולדת (*טון סרקסטי וגילגול עיניים*).
לא לזה התכוונתי בתקוותיי לשנה הקרובה. ממש לא לזה.

מצד שני, צריכה לשמוח שנמצא הרופא המומחה שגילה את הבעיה ומצא פתרון כלשהו. לשיפור איכות החיים.
תאורטית עוד חודש מהיום אני אמורה להיות הגרסא המחוזקת של עצמי. הגרסא הבריאה יותר. אז משתדלת להסתכל על חצי הכוס המלאה..
קבעתי את התאריך של הניתוח לתקופה יותר 'חלשה' בעבודה כדי שהימים הספורים שלא אהיה יגרמו לכמה שפחות השפעה על ההתנהלות של הדברים במחלקה. מתנחמת בזה שהניתוח יתקיים אצלנו בבית החולים אז רגועה יותר.. את כל הניתוחים שלי עשיתי שם. לא סתם זה מרגיש כמו הבית.. בטוח.

עם כל ההלם וההתאקלמות לרעיון המכה החדשה זכיתי לגלות שוב עד כמה המשפחה שלי מאחוריי בכל צעד.
שאני לא לבד באף שלב במסע הזה. הלב התחמם והתרחב מעט.. לא יודעת איך ניתן היה לעבור את זה לבד. 

קניתי לי היום ספר של ניטשה "כה אמר זרתוסטרה". יש משהו בפילוסופיות של ניטשה שפותחות לי את הראש בצורה מחבקת. הזדהות ותובנה, על העולם שלנו ובעיקר על עצמי. ולחשוב שעד לפני כשלוש שנים לא סבלתי אפילו את המחשבה של לקרוא פילוסופיה. אנחנו ללא ספק משתנים, וזה יפה בעיניי, גורם לך לגלות מי אתה בכל פעם מחדש, עם כל שינוי.. והרי לעולם אייננו באמת יודעים למה נהפוך, עוד חודש, עוד שנה.. 

מרגישה ברגעים אלה של חיי כבשעת בחינה ומעט כבכפייה להתמודד עם העצמי בהווה.
הזדמנות לשאול שאלות ולצמוח למקום שמתאים לי עכשיו. להשלים עם הקיום בר התמותה שלי, של כולנו, להשלים עם חלומות שנגוזו עם זכרונות שלא ישובו, ולייחל לחוויות חדשות שיספקו, ימלאו מקומן של קודמותיהן בהצלחה..

“Nobody exists on purpose. Nobody belongs anywhere. Everybody's gonna die. Come watch TV”
(Rick and Morty)

חצי מהחיים שלי חייתי מיומולדת ליומולדת. ההורים שלי במשך שנים היו מתבדחים שמהרגע שמסתיים לי יום ההולדת אני כבר סופרת לאחור לפעם הבאה.
תמיד דאגתי שתהיה מסיבה, גם בשנות העשרים הייתי מארגנת מסיבות רבות משתתפים.. הייתי טיפוס מאוד חברתי, ולהרים מסיבות עשה לי הכי טוב בעולם, בטח ובטח ביום שלי. גם בשנים שהמצב הכלכלי לא איפשר מסיבה גדולה, מצאתי את הדרך לחגוג- בכל מחיר.
עד לפני עשור עוד נהגתי לקחת יום חופש ביומולדת ולעשות יום כייף. בעשור האחרון זה התחיל להעלם עד שבשנים האחרונות אני בוחרת לעבוד ביום הזה, כי בעבודה עושים לי הרבה יותר שמח, חוגגים גם בשבילי, וההנאה והאושר של אחרים מביאים לי סיפוק עצום, יותר מאשר המסיבה עצמה. 

הערב אני מסיימת את שנת הארבעים שלי. השנה שבה לראשונה באמת לא חגגתי את היומולדת למעט העוגות בעבודה - למרות המספר העגול, והציפיות מגיל זה, היה בזה עבורי סוג של מרד.. במוסכמות ובציפיות מהיום הזה, היום בו לפני יותר מדיי שנים הגחתי לעולם מתוך גוף אחר.
כן מרגישה שהשנה היקום החליט לפצות אותי ולתת לי במתנה מגפה עולמית, לשמח רוחי. זה היה מרגש לשלושה חודשים.. הרבעון היפה בחיי.. אחכ המדינה נהייתה מטומטמת ושחררה רסן. אני הזהרתי את כל מי שרק שאל. צחקו. עכשיו אף אחד לא צוחק. אולי אני קצת.. :)

מנסה לאזן בין הדברים הפחות נעימים ביום יום שלי (המצב הבריאותי) לבין הדברים שעושים לי נעים (כל מיני שטויות של בנות.. קוסמטיקה ושיט)..
ההתעסקות עם רופאים כמעט על בסיס יום יומי לא עושה לי טוב... רק לפני שנתיים עברתי ניתוח שהזכיר לי חולשה ששכחתי. בימינו החולשה היא שגרה.
מחכה בציפייה רבה ליום שהכל יסתדר חזרה.. אלו יהיו ימים טובים, אני מרגישה את זה!

כולם שאלו אותי היום מה התכניות שלי למחר.. ציפו לתשובות מחץ. בפועל זה מסתכם בעבודה, ביקור אצל רופא וחזרה הביתה. בין לבין טלפונים, וואטצפ, פייסבוק ועוגות לצד כוסיות של מוסקטו עם המשפחה השנייה שלי במשרד. מסיבות פסו מן העולם עד להודעה חדשה (ע"ע קורונה), ובכלל מה שצריך לקרות השנה, יקרה לא משנה בת כמה אני ואם אעשה מזה ביג דיל.

הנה, התפוררה לה עוד שנה בשעון החול שלי.. ומה נאחל לזו הקרובה? 
פחות כאב, יותר תובנות מעשיות, להפסיק הרגלים רעים ולרכוש כמה טובים..
להמשיך לאהוב בלב שלם ולשחרר את מה ששלילי..
ואולי קצת ריגוש.. ותעוזה. זה יהיה כייף :)

ובריאות. זה תמיד מעל הכל..!

ברוכים הבאים למדינת החלם. רופאים בכירים שמוציאים מהפה שלהם שטויות כמו זה שהגל הראשון מאחורינו. אני מציעה שיחזירו את התעודה שלהם ויתפטרו מתפקידם. גל מסתיים כשיש לך כמה שבועות של 0 נדבקים חדשים. אז נכון שהמצב השתפר פלאים.. אבל אז המדינה (ליתר דיוק זה שעומד בראשה) החליטה שזהו נגמר. מה קורה שבועיים אחכ? מאות חולים נוספים מצטרפים למעגל. זה לא נקרא שהגל עבר. נדהמת מרופאים טפשים. נדהמת מממשל כושל.

לא פחות מאלה, בנושא אחר אמנם, שונאת שונאת שונאת את השתלטות הרוח הפמיניסטית המזוייפת על תעשיית הקולנוע והטלויזיה. יש יותר מדיי דוגמאות. הראשית כמובן היא של החלפת הדוקטור (Doctor Who) באישה. כל שכן כשבכמה משפטים ביטלה לחלוטין את כל הקאנון שקדם לה. ככה BBC איבדו את ההכנסה הכי טובה שלהם, את הכוכב של הרשת. מגיע להם. אגב אותו שיט עשו עם STAR TREK עם ההחלטה לסטות מהקאנון ולשים זין גדול גדול על קהל המעריצים. אה וכמובן שזה גם חדר לעולם ה Gaming. מיותר.. ככ מיותר.. כל מה שזה השיג זה אנטי מטורף לנשים. ואת זה אני אומרת כאישה.

אחכ מתפלאים שאני מייחלת לדילול אוכלוסין טבעי. למרות שבארהב זה עובד בינתיים יופי. כמעט 2 מיליון חולים, ומעל 100,000 מתים. גם שם, הדג מסריח מהראש. ניהול כושל של השלטון בא תמיד במחיר חיי אדם. ככה זה כשלא מקשיבים למי שכן מבין בדברים. ברוכים הבאים למאה ה21.. חלם כבר אמרתי?

בנימה אישית יותר.. חזרנו לשגרה הקודמת. בעבודה ובכלל. מסכות נראות רק בחלק מהאנשים רק כי אמרו שלא חייבים. מה זה לא חייבים? אין חולים יותר? זה לא מדבק יותר? לא מבינה אנשים... ושוב אבדה גאוותי בעם הזה. חבל.
היום קבלתי אפילו הזמנה למסיבה מהסוג הקינקי, כי הכל הרי נפתח שוב. סרבתי בנימוס תוך הסבר שאני לא רוצה להיות הסטטיסטיקה הבאה בגלל שמישהו נדבק מהילד שלו שנדבק בבי"ס אבל לא ידע. דמיינו לכם עשרות במועדון זה או אחר, צמודים זה לזה.. מספיק חולה אחד א-סימפטומטי. צמודים נשמע פעם אירוטי, היום מסכן חיים.

אני לא מבינה היכן האחריות האישית? למה אנשים מעדיפים לתחוב את הראש באדמה?
ככה זה אני מניחה. האנושות לומדת רק במחיר דמים.
או איך אמר שלום, הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם..

חוזרת למשרד אחרי סופש ארוך.. לתוך הלחץ החדש ישן. אליו לא כמהתי..

נקודת האור שלי היא החום בחוץ (נק' התורפה של רבים).. סוף סוף הגוף חם, חזרה לשמלות האהובות, חשיפת העור המצוייר, תענוג..

 בוקר יפה, מי יתן ויהפוך ליום נפלא!!