הימים חולפים ככ מהר. לא כתבתי חודש. הרבה קרה, הכל מהפן הבריאותי.
פיזית, שרדנו את הניתוח, ההחלמה, ועוד כמה דברים קטנים דומים על הדרך.
נפשית, הפסיכולוגית ואני החלטנו להוריד את תדירות המפגשים לפעם בחודש, סוג של תיחזוק המערכת.
אם הגענו למצב שנושא הפגישה הוא איך לגרום לעצמי להזיז את התחת החמוד שלי, להתחיל להתעמל- אז באמת שהמח התאזן.
אני מאמינה שכל העבודה שהשקעתי בחודשיים האחרונים בלטפל בעצמי בריאותית, עזרה.
שלא לדבר על השינוי המהותי שנובע מאיזון הורמונלי לשם שינוי. אני מרגישה כמעט בנאדם חדש.
כפי שקיוויתי שאהיה באחד הפוסטים מלפני חודש. הנה נבואה שמגשימה עצמה. תרתי משמע.
הדבר היחידי שאני ממש ממש רוצה להביא עצמי ללעשות זו פעילות גופנית.
זה מרגיש כמו אורגזמה שעומדת ממש על הסף של לפרוץ אבל עוד לא.
החשק קיים אבל הילדה הקטנה/הטינאייג'רית שמסרבת להתבגר מתעקשת שלא בא לה ואוף ולמה לצאת שוב מהבית אחרי יום עבודה מפרך ויום שמתחיל בשש כבר במשרד..
אני מרגישה שאני יודעת בדיוק מה עליי לעשות כדי שחיי יהיו במצב הכי אופטימלי, הגוף והנפש. מופלא לא? לדעת בדיוק.
אבל איכשהו המעבר הקטנטן בין לדעת וליישם אינו כזה קל כפי שהייתם חושבים.
או אז המוח מתחיל לחפור לעומק, לתור בין כל מה שמכיל, מסקנות ולקחי עבר, הכל, ומופיעה מחשבה..
אני צריכה להפסיק לעשן את העשבים האהובים שלי.. וזו מחשבה שממנה מתחילה הבעיה.
הכל התחיל במחשבה הזו לפני כמה חודשים שעוררה בי דואליזם.
מצד אחד לא רוצה כי נהנית מזה יותר מדיי מלעשות כמעט כלום אחרי העבודה, נהנית מהחיים ככה יותר.. מאידך, זה הופך את חצי מהיום יום שלי לשלווה כמעט מוגזמת עד שמחלחלים פנימה רגשות מצפון קטנים על השקט הזה, מרגישה אז חצי עצלנית. הרי אם אפסיק, תשוב לי האנרגיה, הפעילות באשר היא. סוף סוף אוכל לנצל את הגוף הזה ולעשות מה שתמיד חשבתי שאעשה כשאהיה במשקל הזה. ושוב, התובנה קיימת. המעשה לא נעשה. כאילו חסר משהו. לא בהכרח מוטיבציה. זה משהו אחר.
אני לא מתייחסת אגב לנושא ההתמכרות עצמה, מאחר וההתמכרות במקרה שלי היא התמכרות פסיכולוגית. לא פיזיולוגית. אז אם פסיכולוגי, אז נפענח את הנושא עד שאגיע לשורש העניין ואוכל להתמודד מולו. באומץ. ואז לפעול.
מה חסר? איזו דחיפה? מה ישכנע? מה יגרום לצעד ראשון נלהב?
לוגמת מהבירה, מגלגלת אחת, זורקת מבט נעים על עצמי, הקעקועים, הגוף, הידיים העדינות, החיוך שבלב ניצת לכמה רגעים.
מקשיבה לאלאדין וחושבת לעצמי שפשוט נעים לי. כאן ועכשיו. בלי לחשוב על הרופא של שבוע הבא, על העומס בעבודה שמחכה, על מחוייבויות כאלה ואחרות- רק על כאן ועכשיו.. ונעים זה כייף.
מאחלת לכם הרבה נעים! קחו, זה יעזור :)
