Bigger on the Inside

חיוך עוטף לי את הפנים הבוקר.

התגעגעתי לבקרים כאלה.   

תודה על הזכות 🙏🏻

בוקר גשום, רעמים הרעידו את השמיים לאורך הלילה. בדרך טיפות הגשם זלגו באלכסון לרוחבו של חלון. לרגע ניצת בליבי אור קטן וחלפה מחשבה, כמה חשוב להנות מהדברים הקטנים סביבנו. אך אז חשה פספוס פנימי על כל הרגעים שלא, דברים שלא נעשו או נעשים. אני מסוגלת בבהירות לראות לנגד עיניי את הרגע שלי על ערש דווי, חרטות אינספור, פספוסים של חיים שלמים. קמילה חרישית, שום דבר ישאר להזכיר את החיים שהיו שנים לפני. רק שלדים של חרטות. פירורי כאוס קדמוני.

אמצע החיים. עכשיו מבינה את קונספט משבר גיל הארבעים. חשבתי מיתוס. זה לא. התהיות על העתיד, על כמה הספקת וכמה עדיין לא. אם הייתה לי מחלה מסכנת חיים, האם הייתי עושה עכשיו דברים אחרת? האם הייתי מתנהלת ביום יום אחרת? האם הייתי מעזה יותר, מפסיקה לפחד? האם הצורך ההישרדותי היה משתלט ומשנה את התפיסה? לא יודעת. האם באמת צריך משהו כזה כדי להתעורר ולהתנער?

כשחוששת ממשהו ספציפי אני אומרת לעצמי שאם יש בי כזו התנגדות פנימית אולי אני כן צריכה לנסות. כי לצאת מאזור הנוחות זה הצעד הראשון להתפתחות, לצמיחה. זו הייתה גם המחשבה לגבי מסיבה שהוזמנתי אליה בחמישי. מסיבה מהסוג שפעם הייתי מתענגת עליהן (לילית פרחה בימים ההם). הפעם היה לי חשש אחר, לא מהאנשים הרבים, לא מהפומביות. אני לא מרגישה במיוחד שייכת לעולם הזה כרגע. בדיוק כמו שסשנים נעלמו כמעט לגמרי. הניסיון לדחוף עצמי בכוח לסיטואציות שאפילו מחשבתית כרגע לא נוח לי איתן, לא צולח לי.. מרגישה כמדשדשת במקום שבועות ארוכים. 

ניסיתי לברר עם עצמי מהיכן זה נובע, מה קורה פה בעצם. אני חושבת שהחלק הדומיננטי שבהתנגדות שלי נובע מביטחון עצמי נמוך ולא מוצדק על מידת המיניות שאני משדרת, ואפילו בסיסי מזה, תחושת הערך העצמי, התחושה של מחוזרת וסקסית אינו שוכן בי כבר בטבעיות. האמת צריכה להיאמר, הרגשתי סקסית יותר עם 40 ק"ג נוספים. אולי כי הייתי מוקפת בגברים חרמנים, והייתי צעירונת. הייתי גם משוכנעת שכשארזה, כשאהיה כוסית אז יהיה האושר המוחלט בפן החברתי-מיני. אז זהו ש..
היום לא מרגישה סקסית באותה מידה כמו אז, למרות שלא מכירה הרבה שיסרבו להצעה ממני. אז מה הבעיה עם המסיבות? הרי יתכן שמסיבות כאלה היו תורמות דווקא לשיפור.. אבל רצה הגורל וה+1 שלי הבריז ולא התחשק לי להגיע לשם כצאן לטבח. ובכלל מה אני אלבש.. מפה לשם ירדתי מזה. כך באה והלכה סאגה שלמה של פחדים ומחשבות ותהיות שרק הובילו לשאלות. אף תשובה, רק שאלות ותהיות וספקות. 

האם אדם יכול לתלות בדידותו על כתף האחר כשם שהניח את המעיל על גב הכסא? האם אנחנו יכולים (או צריכים) להשליך את הצרכים שלנו בהכרח על זה שלצידנו? האם בדידות בהכרח תופר בזכות דמות אחת? ואולי צריך להושיט יד למרחב כדי לזכות ליד אחרת? מה יקרה כשיד מהססת, נשארת לצד הגוף, ועימה הנפש, רק מתכנסת יותר ויותר לתנוחת עובר, לפינה קטנה ומוגנת, היכן שאיש לא יפגע או ירע?..

יש מחיר רב לבידוד חברתי, ודאי זה שנכפה עלינו במו ידינו.  הבדידות היא רק חלק מהמחיר.

החיפוש אחר הפינה הבטוחה והשקטה שלי, במקום הדהירה לעבר הרפתקאות חדשות, מייצג בצורה מובהקת את ההתבגרות האישית שלי. 10-20 שנה לאחור, הייתי אדם כ"כ שונה, חברתי, מיני, פרובוקטיבי, יצירתי וייצרי. הדוגמאות רבות מספור. כבר בתיכון ניבאתי שיהיה עליי להספיק מינית כמה שיותר בצעירותי, כי דברים ישתנו בבגרותי והשמרנות תשתלט (חשבתי בעיקר עקב זוגיות ומשפחה). בדיעבד גם בלי שהקמתי משפחה משלי זה התנבא לא רע. 

אל תגידו יום יבוא. הביאו את היום. - איך זו הפכה להיות ההארה של חיי? קל לי להשליך לעתיד את פיתרון הסבך. קל לי כמו לכולם לא לעשות עכשיו ממש, אבל להאמין או לקוות שבעתיד דברים יפתרו מעצמם. Yeah right.. הקלות שבה יכולתי להכין ברגע רשימה של כל הדברים שאני רוצה (וצריכה, אם להיות כנים) ולא עושה כלום בנדון. מקווה שדברים פשוט יפלו למקומות שלהם. אבל זה לא עובד ככה. ידעתי את זה, יודעת את זה. ועדיין. רשימה של החמצות הווה. העבר לא רלוונטי. הבעיה עם החמצות הווה היא ההשלכה הישירה של זה על העתיד. כאן צריכה להגיע נקודת המפנה. לא להמתין אלא לעשות משהו כדי שזה יגיע. איך אמר אלכס אנסקי, מה לעשות? לעשות! (בשנייה אחת קהל הקוראים התחלק לאלה שמבינים את הרפרנס, ואלה שצעירים מדיי לעניין אותי).

לילית איננה באופק יותר זמן משאני זוכרת. אני כמהה לקיומה בכל רמ"ח איבריי. מרגישה ריקה בלעדיה. תוהה מה הייתי מוכנה לעשות כדי להשיב אותה. לו רק ידעתי. ביום יום התחושות שלה כמעט ואבדו מזכרוני. רק העוצמה שחשתי כשלילית בערה בי.. בלתי נשכחת. 

הימים עוברים ככ מהר.. לא מספיקה למצמץ והתחלפה שנה. מי יתן וזו תהא שנה של קצירת פירות..

מחשבה חולפת,

תחלואי הגוף מוציאים ממני תעצומות נפש אדירות.

בעוד תחלואי הנפש מערערים את היסודות. 

איזו חשיבות ניתנת לכל צד? 

איך הכאב הפיזי קורא לי אלי קרב,

בעוד הכאב הנפשי דוחף להתכנסות?

היקום מנסה לבחון אותי, היקום שוכח שעברתי דברים יותר קשים.

כל עוד הראש שלי צלול, שום דבר בתוך הגוף הזה לא יעצור אותי.

פרט למוות, שום דבר. 

גם לצלילות יש מחיר.

לתודעה.

לתבונה.

למודעות העצמית.

להכל יש מחיר.

גם לאהבה.

לפעמים כשאף אחד לא שומע,

הלב שלי מנגן את עצמו בצבעים עזים.

טעמים של ימי שלכת

ריחות של לילות אביביים

צלילי החורף, נקישה ורעם

מגע הקיץ, העור החשוף

בכל עונה- אהבה

כל רומן של חורף, של אביב

הלב מתרחב כאילו לא התרחב מעולם

כל מגע שפתיים, ליטוף עדין, חיבוק לופת

רוצה להתמסר בצבעיי היפים לקנווס זכרי

להתעטף בריחות, להתמזג בטעמים

צלילי גופות נושקים, חובקים, חובטים

חושקת ברסיסי צבעים ובועות סבון

הרגעים שבהם אין כלום מלבדך מלבדי

כמהה להסחף עם גלים גבוהים

להביט בחומות קורסות, קרני אור חודרות

וכל העולם- אחר. חדש.

שעות דמדומים מזכירות לי סוף עולם

שמיים כתומים, אובך כבד, גוון הסבנטיז

דומה באופן מיוחד לסיוטים שלי.

דווקא בהם אני תמיד מצילה את העולם.

יום אחד אני אציל אותך. באהבה.

המלאך על אחת הכתפיים שלי מתלונן וצודק.

אני כבר לא אומרת את זה לאף אחד. יותר מדיי זמן..

למרות שמרגישה ככ הרבה כל הזמן. כלפי דמויות שונות.

הרגעים בהם אהבה ותשוקה, פטישים וחשקים

מתערבבים בעוצמה עם הורמונים בלתי נשלטים,

מתפרצים לכל עבר כהתזות צבע שופעות גוונים -

הרגעים האלה... רגעים בהם חשקים יוצרים זכרונות.

לפעמים כשאף אחד לא שומע,

הלב שלי מנגן עצמו בצלילים רמים וצבעים עזים.

לפעמים כשאף אחד אינו רואה,

הלב רוצה להעמיק גוונים וליצור גחליליות זרחניות

דווקא איתך, מכולם.. 

"זה אחד מהימים האלה, הא?"
פנה מאחוריי קול גברי, קולו הסיט את מחשבותיי..
"ממ..-" הנהנתי, "זה כזה בולט?"
לגמתי מהמשקה ועניתי תוך הסבת מבטי לכיוונו.
חיוך קיבל את מבטי.

גבר נאה. חולצה מכופתרת, ג'קט מונח על משענת הכסא, וכוס וויסקי בידו.
"אם זה מנחם אותך, היום הזה כמעט ונגמר"
שמעתי בקולו נימה של בטחון ונימה של בדחנות. חייכתי.
"כן.. תודה לאל.." נאנחתי קלות והורדתי מבטי לכוס,
הנעתי אותה במעגלים קלים, מביטה במשקה נצמד לדפנות.

ככה החיים הרגישו לי באותו יום.
אולי באמת אני נותנת משקל רב מדיי לאירועים מינוריים.
נאנחתי קלות וקרבתי את הכוס אל בין שפתיי.
טעם מתוק חריף העלה בי חמימות, בגרון ועל פניי.

"את רוצה לשתף?" שאל בחיוך, "אומרים שאני ממש טוב בלהקשיב"
ניסיתי לפענח את החיוך שלו ביחס למילים,
האם הוא באמת כזה תמים או שבין המילים מחכה לי הזדמנות לחוויה חדשה?
"אנחנו באים לבר כדי לשכוח, אז מה אתה אומר שנניח למה שהיה, ונתרכז במה שיהיה?"
הבטתי לתוך עיניו תוך ניענוע הכוס, הרמת גבה קלה וחיוך פלרטטני.
מבע פניו סיפק אותי מאוד. לשבריר שנייה נראה שהופתע מההצעה הישירה,
רגע אחכ חיוך מרוצה במיוחד נפרש על פניו. "אז לאן לכוון את הוייז?"....

 Fuck you

לא רודפת אחרי אף אחד.

לא פראיירית של אף אחד.

חפשו אותי בסיבוב.

יום שלישי. אמצע שבוע.

אחד הימים של החודש היותר לחוצים בעבודה. 

אבל הראש שלי במקום אחר.

מאתמול בערב חושבת על חוסר הסבלנות, שלי ושל רבים, הציפייה למשהו שמתעכב ואיך יודע אם בכלל יקרה בסוף או לא. לרוב המתנה ארוכה מעלה בי מחשבה על אכזבה שתגיע. והרי ברור שכל מחשבה, של יקרה או לא יקרה, הינה ברת סיכוי התגשמות של 50%.. 

הנטייה להיות מוטרדת דווקא מהסיכוי השלילי, אינה מוצאת חן בעיניי. רוצה לקוות דווקא לחיוב. לצפות לו אפילו.

לכל הפחות אומרת לעצמי, אם משהו נקודתי לא קרה למרות שרצית וניסית ויזמת והשתדלת- כנראה שזה לא נועד להתקיים ברגע זה. אולי מחר, אולי שבוע הבא ואולי פשוט לא. וזה גם בסדר.

יום שלישי, שמרגיש כמו רביעי, ועדיין חסר בו..

לא יודעת אם זה מזג האויר המעונן (וכעת גם גשום),

כל הסופש החרמנות לא הניחה לי, אבל

רצה הגורל וכל מי שגופי חשק בו, לא היה זמין. 

אני לא אתן לזה למנוע ממני דבר,

אז אתמול דאגתי שב-3 חלקים במהלך היום להתענג על 10 אורגזמות משל עצמי..

שבוע חדש מתחיל,

לא תיתן לחרמנות שלי להתבזבז נכון?

😏

יוריקה!!

קמתי הבוקר אני יודעת מה אני רוצה. זה מה שחסר וזה מה שאני צריכה.

פשוט למדיי, רומן של חורף- קצת רומנטי, קצת מסתורי, קצת מחזר, הרבה תשוקה וים קינקי. כזה בדיוק.

עכשיו נראה את היקום ומהלליו שטוענים שכשרק תדע, תמצא. הנה.

I dare you universe !!

יום חמישי שמח! 🥳

חבר טוב וותיק כתב לי היום שלאחרונה

הוא התחיל להשתעשע עם הרעיון של

להפגש איתי ועם עוד מישהו "לעשות לך נעים יחד".

זה גרם לי להניע את גלגלי המוח.. 

חפירה מעמיקה הזכירה ערב ספונטני וקינקי

כשהייתי אמיצה ושרלילה גאה. קצת לפני "באג 2000".

פאקינג 20 שנה מאז שהייתי בשלישייה עם שני גברים..

הוא טוען שאם ככה, הגיע הזמן.

אני עוד לא החלטתי, אבל..

"העיקר זה לא מה הפנטזיות שלי לגביך, אלא מה הפנטזיות שלך לגביך, ואז איך לשלב הכל"

זה חבר אמיתי :)