Bigger on the Inside

השפתיים האלה..

גם שעות אחרי, הרוך שלהן, טעמן.. הולך איתי..

כייף לי 😊

תן לי להביט בך לרגע,

תן לי להאיר בך את כל הזרמים החשמליים

תן לי לשאוף אותך לתוכי,

אגלי הזיעה, דמעות הצחוק, מבטים רכים,

תן לי להאמין שחדרתי אליך פנימה.

תן לי להביט בך, עוד רגע קט,

לחרוט פניך על קירות ליבי, כקעקוע חדש ישן

לראות בפניך קמטי דאגה או גיל

כל גומה של הנאה, כל טפטופיך לרווייתי,

תן לי להביט בתקווה המאוירת בפניך.

תן לי להביט בך, עוד פעם,

בעובי זרועותיך שמרימות וחובקות

משרות בי בטחון, ומגרשות את הבדידות,

בחום גופך המנחם בכל חיבוק עוטף,

כל הווייתך האנושית - יפה בעיניי.

תן לי להביט בך, וראה,

כיצד השמיים הסוערים חולפים על פניך

כיצד הכאב לא נדבק, ועוצמתך כמעט אינה דועכת

תן לי להביט בך עוד רגע, על הזריחה שסביבך

בטרם תשקע השמש, אז אורה ואורי יכבו

תן לי לשזוף באורך, 

להתנות אהבים עם עוצמתך, ואז

לך היית כחמנייה תחת אורך, יציבה זקופה ויפה,

או אז אורך הבוהק יישא נפשי על כנפי הרוח

וקשת צבעונית תרד על העולם..

מכל מחזקיי למדתי ואמשיך ואלמד. 

💋

מוות

מנסה להחליף מנטרה..

זה שאת יכולה לפגוע בעצמך, לא אומר שאת צריכה..

יום נוראי. 4 שעות של בכי בעבודה.

שיחות הרגעה עם הבנות ובהמשך עם הבוס ..

עוד מעט הפסיכולוגית, ואני רק תוהה מה הטעם בכלל.

הוא אומר שאני חזקה וכל זה.

ואני בכלל לא רוצה להיות פה. העולם הזה לא בנוי לאנשים כמוני. צ'ארלי צ'פלין כבר אמר את זה לפניי.. במילים אחרות.

לא יודעת כמה עוד אצליח לסחוב ככה. זו האמת.

בועה ענקית מכסה על הכל. כל רגע. החושים קהים.. לא מרגישה אני.

ערפל שהולך ומסמיך. פרדסים הופכים כסלעי נוי בתוך נהר עננים..

אני מתגעגעת לכל כך הרבה אנשים

כולם חיים ושלמים. חלקם במרחק שיחת טלפון או וואטצפ. חלקם במרחק כוס קפה.

ועודני לבד. מתגעגעת מרחוק. נכנסת כותבת מוחקת ולא שולחת.

מרגישה בבידוד שהמח שלי הלביש עליי כחליפת אסטרונאוט

או טוב מכך, כחליפת עובד מרכז ה- CDC לפני כניסה לאיזור נגוע..

מתה על המוח החולה שלי.. רק הוא יכול לקחת אותי בכזו קלות לאסונות :)

אם אני רוצה להרגע, מה שקורה מדי ערב אחרי יום מוכה אסון,

אני הולכת ללמוד. סרטונים שונים על תופעות טבע מסוכנות יותר או פחות, על מחלות ומגפות, 

כל האפל והקוסם, ובעולם מקביל תמיד אמרתי שהייתי רוצחת סדרתית

אולי בכלל הייתי ג'ק המרטש. הממ.. זה יכול היה להסביר גלגול מחדש לחיים שלמים של מהמורות רגשיות כעונש (ברוטלי למדיי)

-- זה לא שהייתי מתכנן הטיטאניק שמראש הכריע את הכף לטובת מלאך המוות. הוא כבר יצטרך תיקון..

אני צריכה להפסיק לעשן את הירוקים האהובים. 

יש לי קול בראש שצועק לי כבר כמה חודשים שזה עושה לי יותר רע מטוב, רק שאני לא מקשיבה.

שומעת, אולי מבינה, ואז הקיפאון וההמנעות. נפלא. וואחד אורגיה נבנתה.

אני רוצה להרגיש. לא את הדברים הקשים אלא את המרגשים. אני רוצה להתרגש כשנאמרת מחמאה.

אני לא רוצה תגובה מתגוננת, גם אם לא מובעת מילולית, אני רוצה לחבב עצמי כרגע מספיק כדי לראות את היופי בעולם.

מכירים את הקטע שיש לבעלי חיים מסויימים שעוזבים את השאר ופונים לאיזור מרוחק כדי למות לבדם?

בינתיים על כף המאזניים הסיבות להשאר עולות על האחרות.

מעניין מה יביא עימו מחר.

ומה עם סקס לעזאזל????? אורגזמות עושות טוב למוח, ומגע בכלל, ו.. מממ.. 

הגלגלים מתנועעים מעט, חורקים, מעט לאחור ושוב לפנים.. לא. נתקע.  No Go.

אני באמת ובתמים מרגישה שאני בשנים הכי יפות של חיי ואני צופה בהן חולפות חסרות משמעות מבעד למחיצה עבה.. ללא שליטה.

אוף, שיגמר כבר.

השיר הזה... עוד במשבר הקשה שחוויתי בטיול של רומא השיר הזה חדר לי למוח. היווה נקודת איפוס בכמות הדברים שהפחידו אותי מסביבי.

כבר בותיקן חפרתי לעומק המילים שלו, והוא נצרב בי. עברו שבועות ולא היה זכר. וכעת חצי שנה אחכ.. חוזרת התהום וחוזר השיר, חופר לאינסוף.

בכל גרסא, משמעות המילים מצמררת אותי ומעלה בי דמעות.. כל אחת ואחת. 

יוצאת לעיר קצת להתחרדן, בפינת הרחוב גבר קולני עם עמדת מכירה של פירות העונה.
כשהתקרבתי הוא קרא בקול "בוקר טוב ג'ינג'ית!!" בחיוך רחב ומרוצה מעצמו (שאני דימיתי בראשי כפריסת זנב הטווס),
מה שהוציא ממני בטבעיות חיוך צנוע והנדת ראש חיננית, תוך החשת צעדים בצורה אלגנטית.. 

אני חושבת שיש בי דם אצולה. 😉

כמו להיות קפואה בתוך אבן ענבר.. 

הכל נראה מעוות קצת, הצלילים גם הם..

הגוף רוצה לצאת מתוך עצמו. 

כמו דרך זכוכית חלבית.

כמעט שם, כמעט רואה, כמעט נוגעת.

כשכואב קצת, משתפת.  כשכואב הרבה, מתכנסת.

לא נותנת לאחרים להכנס באמת לתוכי,

כי אם לא אוכל בעצמי להשתלט על הדרקון שמתעמר בי,

איש לא יוכל.

נותנת למחשבות מעט חופש, לנסות לגלות רגשות.

צעד קטן מחוץ לאיזור המוגן שלי, וצל התקרב..

חוסר בטחון חזק במיוחד מעלה מחשבות קוטלות וכואבות.

קול פנימי משחיז סכינים, מכוון ויורה.עקיצה ועוד אחת ואז..

"בסדר, את יפה, אבל את כבר לא סקסית. לא באמת. לא כמו אז."

ואז לסובב את הלהב ולנעוץ חזק פנימה- "מי ירצה אותך?"

הילדה מתכווצת. חלק אחר לרגע קצת מתחרט..

למה את מכאיבה לי? אנחנו לא באותו צד?...

לפעמים אני רוצה לשאול אותו אם הכל בסדר

אבל אז לרגע נזכרת, ויצר ההשרדות חזק ממני

ואני לא שואלת. לפעמים בורות היא ברכה.

זה לא שלא אכפת לי. אני פשוט מגנה על עצמי.

פעם התחלתי סיפור על מאלף הדרקונים

קצת אירוטי, קצת מסתורי.. ככ קסם לי הרעיון,

אך אז כמה מילים שנאמרו.. וזהו.

כתיבת הסיפור נעצרה שם. 

פעם קניתי שמלת רטרו, 

שנים קיוויתי שתחזור לאופנה,

אז, כמה מילים שנאמרו.. וזהו.

השמלה לא שבה לשימוש נוסף מאז.

לפעמים אני שונאת את הכח הזה שיש לו עליי בתוך הראש שלי.

מצד שני, לרוב הכעס הוא על עצמי, על שמוותרת על מה ששלי, שאוהבת. מוותרת.

לאף אדם בעולם לא מגיעה כזו עוצמה על אחר. כוח משחית. איש לא חסין מפני חטא לאחר.

לשים את בריאות הנפש שלך על כף המאזניים בהתמסרותך לאחר- לא פחות מסוכן מלהפקיר גופך.

חשבתם על זה פעם? כל אותם שולטים ושולטות.. כמה אנשי המנטלי מבינים את ההשלכות של מעשיהם אם יגרם נזק נפשי לנשלט/ת שתחתם?

כבר תקופה שמעת לעת אני יושבת ומדמיינת איך אני אמות.

אני מדמיינת את הלפני, מנסה למצוא דרך לוגית. להראות לעצמי שלו רציתי באמת- יכולתי.

כשמגיע הרגע של לדמיין את הרגע שאחרי.. 

פעם דמיינתי את המשפחה שלי מתייפחת וכואבת. 

היום מדמיינת את תגובתו המופתעת והטראגית. זה מספיק. 

היו כבר כמה ערבים בחודש האחרון שהמחשבה הזו לבדה השאירה אותי. כלום מלבדה.

ולפעמים מודה על העשבים מדיי ערב שמנטרלים אותן מכלל פעולה.

ממחשבה למחשבה, מקפצת כאיילה באחו..

מה הייתי נותנת תמורת כמה ימים שלווים וסביב הרבה ירוק, ציפורים, שמיים בהירים, ללא המולת האנושות..

לטייל בין העצים, למשש גזעים, לתור בעיניי אחרי החיות שסביבי בטבע,

להקשיב למוזיקה שתיגע בי, להביט אל עבר האופק ולחשוב לעצמי..... אושר. טהור.

מחר יום חדש. לא יערות, לא חיות טבע, אבל כן חמישי.

חלומות נעימים.. :)

יום קשוח.. כובד רגשי עז..

נכנסת למונית, אחרי נימוס בסיסי עוטה אוזניות ואחרי כמה שירים הבנתי שהיום מצריך משהו אחר.  Moonlight של בטהובן הוא התחלה..

אין בי אוויר.

ממשיכה עם שופן, לעבר בית הקפה. הספר מוכן.. 

God give me the serenity....

כשהוא אמר לי שהוא גאה בי, הדבר הראשון והמיידי שהרגשתי היה חמימות פנימית בחזה. הרגשתי אהובה. מהסוג שהרגיש לי בהשוואה לכל חיי מהרגעים היותר נדירים, אלה שיש להוקיר.. זה עד כמה חסר לי לשמוע מילים כאלה..  (בטח ובטח מתוך עצמי). כשקראתי את המילים האלה שלו הרגשתי אהובה. המילים האלה שהביעו את מה שהוא הרגיש - הואלידציה ממנו להצלחה שלי, נקשרה בי דווקא לאהבה. להרגיש אהובה.  הגאווה שלו בי מתפרשת בעיניי כסוג של ראייה לאהבה, הוכחה אם תרצו.. הערכה כלפיי מי שאני כאדם ובד בבד חיבה שברורה מאליה לאור רמת ההכרות הבין-אישית. הרגעים הקטנים האלה מעוררים בי הרבה יותר רגש מהרבה דברים אחרים שהיו אמורים לעורר בי רגשות עזים (כמו עם אובדן הכלב כשההתמודדות שלי היתה לוגית). כמה מילים ממנו העלו ישר את האימוג'י עטוף הלבבות.

בהמשך לאותו קו המחשבה נוצר בי קישור בין האימוג'י של ה"אני חשה נאהבת מאוד על ידך ברגע זה" לתחושת האושר קצרת המועד אך המשמעותית הזו שבאה רגע לפניו. עבר היה בי ספק עד כמה ואם בכלל הוא אוהב אותי. הייתי חדשה בתוך העולם של האדם שהוא, והיה בי חוסר בטחון לא קטן. לא ראיתי סימנים של חיבה מעבר למכר, מצד שני גם לא הייתי רואה לו היו באורות ניאון ושלטי חוצות. אני הייתי משוכנעת שאהבה נראית X ובאה לידי ביטוי בדרך Z. משוכנעת. רק ככה או בכלל לא. הבעיה מתחילה ברגע שאתה מניח לדמיון ולמחשבות בראש להנחות אותך, להשמע חזק יותר מהעובדות סביבך, העובדות נטו. אתה בעולם משלך. מציאות תמיד מעט מדומה.
אני למשך הרבה יותר מדיי זמן האמנתי שהוא לא באמת אוהב אותי (גם כי לא אמר) בעיקר כי לא היה רומנטי איתי בדרכים "המסורתיות", האביר על הסוס, הטיול על שפת האגם.. כן כן אני יודעת, מודה שלקח לי קצת זמן וניעור ספק עדין כדי לנער ממני שאריות תמימות ובורות בנוגע לעולם האמיתי. טוב לא לחלוטין, אבל מספיק כדי לפקוח עיניים.  הגאווה שלו בי עשתה לי היום נעים, אבל חלק לא פחות חשוב הוא שהפידבק שלו הגיע רק אחרי שהרגשתי בעצמי כלפי עצמי שאכן עמדתי בגבורה מול כמה שדים שלי היום. לא אחד! כמה. נכון, זה לא עבר הכי הכי חלק כמו שהייתי רוצה. שדונים שעשו הרבה יותר רעש (ולא חסרו טריגרים בדרך) ממה שהזיקו בסופו של יום. התגברתי ועשיתי והסתובבתי ושוחחתי. אומץ.

כבר למעלה משבוע שאני חווה ימים מוזרים ורגישים, אך להפתעתי לאורכם באורח פלא שמרתי על צלילות רגשית לא מעטה (קרי, מבלי לצלול עמוק).. עבודה עצמית מסביב לשעון, מי שקרוב אליי מספיק הרגיש שהמים לא שקטים, שיש זרמים מתחת לפני הים שעלולים בכל רגע להתבטא בגל אימתני, או בכלל לא. היו רגעי שקט של עבודה עצמית אינסופית. היו רגעי חמלה. והיום מבחינתי היה רגע מכונן אחד. המחשבה בבוקר לדחוף לתיק ספר מאוד ספציפי. חזרתי באהבה רבה לקריאה שניה של "הדברים החשובים באמת" של חיים שפירא. זה מדהים.. אני לא חושבת שיש בעולם יותר מ-3 ספרים, מבין כל שקראתי בימי חיי ושאינם ספרי ילדים, שקראתי למעלה מפעם אחת. הספר הזה בקריאה שנייה ומרתקת מחדש.

אני דיי בטוחה שכתבתי כאן עליו בעבר, אבל ליתר בטחון כמה מילים. יש בספר הזה הומור ומידע כתוב לרוב בשנינות, ספר מהסוג שאדם יכול למצוא עצמו בין השורות ולהגיד לעצמו, וואלה.. איך הציטוט של טולסטוי הביע בדיוק רב ככ את מה שאני מרגישה.. או ההתחכמות של מארק טוויין שחייכה אותי, ואחד החלקים האהובים עליי כולל את הילדותיות והתום של פו הדב שבכל פעם גרם לי לתהות מה קרה לילדה הקטנה שבי..
התהיות האלה, על הילדה שהייתה בי, על התום שנותרו ממנו פירורים נדירים שנשמרים בכספת פנימית עמוק עמוק, התהיות גם על אובדנו של התום בשלבים שונים בחיי (מכל סיבה שהיא), על החלומות שלי הקיימים הנסתרים ואלה שטרם נוצרו, על האופן בו דברים סביבי נתפשים בעיניי- כל אלה ואחרים הובילו אותי לתובנה הבאה:

בעיניי, הקושי בחיים מתבטא בעיקר ברגעים בהם המציאות האישית (בראש) מתנגשת עם המציאות של העולם האובייקטיבי (העובדות). 

אם תתנו לזה רגע קצר נוסף תבינו שזו הבעיה של כולנו. המחשבות והדמיון הפרוע, הספקולציות, חוסר הבטחון, החשדנות, איבוד האמון, ככדור שלג הכל מתערבב בגלל שטויות.  אני אדגים את זה בצורה מוגזמת אבל אני מאמינה שזה הכי אפקטיבי.
אז לצורך הדוגמא (וביננו, זה לא סיפור כזה נטול קשר למציאות אצל המין היפה) הסצנה שלנו פשוטה. שעת לילה, את נכנסת למיטה, שולחת לו הודעת לילה טוב ואולי גם כמה אימוג'ים ליד ומחפשת צומי. לוקח לך זמן להרדם כי את מרגישה כל כמה דקות (בודקת, אלא מה) שעדיין הוא לא שלח לך לילה טוב בחזרה. את מוטרדת. זהו. מה השלב המחשבתי הבא הצפוי? תוך התעלמות לחלוטין מהפרשנות של הצד שמנגד (זה שלא ענה). ההתייחסות שלי היא נקודתית לפרשנות של המציאות האישית והייחודית לי כזו שחוותה אותה ומולה הפרשנות של אותה סיטואציה מצד העובדות בשטח.

אם ככה,
העובדה הכי בסיסית היא: הוא לא ראה את ההודעה (אין V כחול בוואטצפ). מסקנה מתבקשת, זו הסיבה שלא קבלת תגובה. הוא עדיין לא קרא. נפתרה התעלומה, לילה טוב.
אבל מה קורה מהפן של הפרשנות האישית? אנחנו ניקח את זה למקום הרבה יותר מורכב ומסחרר לא פחות ממשחקי רכבת שדים/הרים בפלייסטיישן שלי. הראש יקח את הסיטואציה בה אין תגובה מיידית כתרחיש של "הוא בטוח ראה ומתעלם ממני, מסנן אותי, הרי אפשר לראות את ההודעות גם בלי להכנס לתוך השרשור." ואז זה מתדרדר ל-"רגע!! הוא מסנן אותי??? למה הוא מתעלם? האם זה בגלל שהוא עסוק עניני עבודה?" אולי. אבל סיבה כזו לא מעניינת נכון? והרי המטרה היא עניין מה שבמקרה הזה מתבטא בלדאוג ולהריץ תרחישים (איך אחרת נמצא מענה לכך שלא התקבל ממנו יחס?).. 
לכן, נעבור לתרחיש האופציונלי הבא..
"האם הוא משחק במחשב ולכן לא רואה שקיבל הודעה? נו אז שיציץ לפעמים, איך הוא לא מרגיש שאני זקוקה לו עכשיו.."
או שלב אחד יותר גרוע "אז למה הוא עדיין לא עונה כשאני עוד רגע נרדמת ורוצה קצת צומי כי היה לי חרא יום/עיצבנו אותי/העליבו אותי/דודה בלה הגיעה/בדרכה וכו' ושות'".
עכשיו, אם אנחנו באמת רוצות להכנס לסרטים (לרוב זה כבר איבד שליטה והסתחרר לשלב הזה), אז בשלב הזה בדיוק, אחרי כל הלוגיקה המאולצת שניסית להאמין לה, נדלקת נורה אדומה במח. "אולי הוא עכשיו בכלל עם איזה מישהי?! אין, אין, זו בטוח אישה אחרת" המלל אגב ילך ויחריף בדמיון בדמות האקטים המיניים יותר או פחות עם הדמות המיסתורית הבדיונית הזו. סתם כאב לשם כאב. כן, בשנייה אחת, מחשבה אחת, בראש שלנו, ביננו לעצמנו, הופכת לכאב בלב ובבטן ורצון לבכות ו...

זה הסתחרר מהר! איך הגענו לכאן? לא אמרנו לפני רגע שהעובדות היחידות שאני יכולה להניח שנכונות כמעט בודאות מוחלטת על סמך המידע הזמין לי בדוגמא הזו, זה שההודעה לא נקראה ולכן לא ניתנה לי התייחסות. לקבל את זה בפשטות הזו, הייתה הדרך של פו הדב. לפעמים הייתי שמחה להיות יותר כמו פו הדב. אבל רק ברוך הלב ובתמימותו כלפי העולם, ולא בבורות התמימה להחריד שהוא מפגין (ושיסלח לי מר מילן). האם אני יכולה לעדן את אופיו תוך טענה שזה הרי בסה"כ ספר ילדים? או להיפך, לטעון שזה בדיוק כמו עליסה בארץ הפלאות, יצירה מתוחכמת ועמוקה למבוגרים במסווה של סיפור ילדים. מישהו אמר האחים גרים ואנדרסן? אז כזה.

עד לא מזמן, כשהיה לי בלגן מופתי על השולחן וידעתי איפה כל שטות נמצאת, היה לי פתקון קטן מאיזו עוגיית מזל סוג ז', שאמרה משהו כמו "אל תשאף להיות טוב משהיית אתמול, אלא למי שאתה רוצה להיות מחר". אתמול לא רלוונטי. מחר עדיין לא הגיע, ואני כאן עכשיו. הבית ריק, רוח קרירה נכנסת מהחלון ושום סימן באשר הוא להמולת האזעקות דרומה מכאן. את מבינה, הסברתי הבוקר לחברה בעבודה, השדים שיש לי בראש מפחידים אותי הרבה יותר ממה שקורה מסביבי באמת. אין ספק שזו חולשה רצינית. אך גם טמון פה כח פוטנציאלי עצום. הרי המסקנה המתבקשת היא שאם האיום הוא רק בראש (ובהנתן שאנחנו לא מסוגלים בכח המחשבה ליצור יש מאין), אז סביבי אין דבר מפחיד באמת אם בכלל. מה שמעלה את התהייה המתבקשת, אז למה הפחד מלכתחילה? הרי אם את מפחדת ממה שאת מסכימה שאינו מפחיד, ולא מפחדת ממה שכן אמור לעורר לכל הפחות מודעות דרוכה מסויימת, אז היכן ההגיון? היכן הלוגיקה? לרוב אין.

היכולת לקחת תובנות מסויימות (ממחשבות קטנות או גדולות) ולהפוך אותן מחסרון ליתרון, אפילו רק פוטנציאלי (משמע ליישם אותן באופן החיובי ביותר עבורי), דורשת ממני לא פעם כוחות שכנוע עצמי חזקים במיוחד, שלא תמיד יש בנמצא.. אני לא מכירה הרבה אנשים שלא חווים איזו מלחמה פנימית בינם לעצמם בשלב זה או אחר. כמו מחלה אוטו-אימונית רגשית. הבעיה היא שהשדים לא באמת ייעלמו, כי הלוגיקה לא תשלוט ביד רמה לנצח, העולם פשוט לא עובד ככה (אחרת רובנו המכריע היה וולקן ולא בן אנוש).

אין לנו שליטה על ככ הרבה דברים לאורך החיים שלנו, שזה היה מבעית ממש לו ממש התעמקנו במשמעות היעדר השליטה בגורל הזה של כל אחד מאיתנו.
אבל המעט שכן בידיים שלנו.. אותו צריך למצוא דרך לכבוש, מדי יום, לאורך חיים שלמים. ואני מודה שכרגע אני מוצאת עצמי מעט מתקשה בזה. יחד עם זאת, אני מבינה שזה יקח עוד זמן מה להביא לידי ישום את הרגעים העוצמתיים. יותר ויותר. ולו כדי לקבל את המשוב, את העידוד, את החום הזה שממלא את הלב ומזכיר לנו שככה בדיוק הרגעים היפים מרגישים, שאלה הרגעים שאתה מאושר באמת, כי טוב לך. פשוט טוב. גם בלי סיבה. אני מלמדת את עצמי שזה בסדר להיאחז ברגעים הנעימים האלה, להאריך אותם בעוד כמה שניות לפני שהכאוס חוזר.. ובעיקר להבטיח לעצמי לארגן לעצמי עוד כמה כאלה, כי גם לי מגיע להיות מאושרת, בין אם זה בעולם שלי ו/או סביבי.

And Now for Something Completely Different....

אחד הזמרים שמצליח דרך השירים שלו לעורר בי גלים של סקס וחופש בכל הגוף.. 
הנה עוד כמה רגעים קסומים..  

ביטחון עצמי נמוך.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש לגלות שלכולנו יש את זה. אצל מי יותר ואצל מי פחות. השאלה שתמיד תהיתי לגביה זה מדוע. מה גורם לזה. אנחנו לא נולדים ככה. בעבודה סיפרה חברה שהבת היפיפייה והמוכשרת שלה תמיד הייתה עם ביטחון עצמי נמוך. בדיעבד היא מאמינה שזה נבע מההשוואות שאביה העלה בפניה בינה לבין אחיה הגדול והמוצלח. בכזו קלות ועם המון התמדה אתה חורט בזה שמולך הערכה עצמית נמוכה. גורם לו להרגיש שהוא לא טוב מספיק..

עם הפסיכולוגית עלה הנושא גם. היא מסתכלת עליי, ונהיר לה שאני אינטיליגנטית ומאוד מאוד מודעת לעצמי, אבל לפעמים זה בעוכריי, בעיקר כשזה מתנגש עם ערכים ושטויות מהבית מהילדות. ההורים לא נתנו לי הכוונה חברתית/מינית בחיי, לא דיברו איתי על התבגרות מינית, על סקס, על יחסים, על הישמרות מפני אנשים רעים במיוחד.. ההכוונה שקבלתי במהלך ההתבגרות שלי באה מהורמונים, חברות בכיתה, מעיתונים לנוער, מגיליונות של "לאישה", מספרי רומן רומנטי של אמא שלי (מצאתי אפילו אחד סמי אירוטי), מהגבר שכתבתי עליו בפוסט קודם (ההוא מגיל 11), ובעיקר מדרך הניסוי והטעיה. כמו שהפסיכולוגית אמרה, ללא הכוונת ההורה המבוגר, ילדה שבודדה עצמה מדמויות הסמכות המחנכות, לא תדע ממה להמנע, מה לזהות כאור אדום וכן הלאה. גם אחותי הגדולה לא הייתה נוכחת בכל השנים ההן, הרגשתי כמו ילדה יחידה. ובנוסף לכל, ילדת מפתח, כמו רוב ילדי שנות השמונים, אני מניחה..

זה לא שהיה בחיי לוח חלק עד האונס ההוא. זה לא שנחסכו ממני הטרדות מיניות ברחוב (למי זה נראה שפוי לשלוף את הזין שלך ליד גן שעשועים בפני נערה בת 13???) או באירועים פומביים אחרים (הדוס המניאק בטיסה לקנדה, או שנים לפניו הנבלה (קופי של קובי עוז) שהטריד אותי בהופעה של מייקל ג'קסון.. בקושי מצאתי את דרכי הרחק ממנו. ניסיון החטיפה ע"י 2 ערביות בילדותי (זה מה שקורה כשמחליטים לברוח מהבית..).. הרשימה נמשכת וארוכה. אני יודעת כעובדה שאני לצערי לא מכירה מישהי שלא עברה הטרדה מינית לכל הפחות. עכשיו עזבו פמיניזם בצד, אני לא בעדן. אני מדברת על אנושיות. הטרדה היא דבר משפיל. ומקומם. זה דבר שמוריד לך בבום את הערך העצמי. ועדיין אנחנו מרימים עצמנו וצועדים קדימה. כי אחרת החיים נעצרים.

לפני כעשרים שנה הערכתי עצמי בצורה ברורה שמתנקזת למילה אחת, סקס. כל עוד אני יכולה ללמוד ולהיות הכי טובה שיכולה- לשם שאפתי. הייתה בי איזו כמיהה להיות האישה המושלמת. קרי, זונה במיטה, שפית במטבח וליידי בשאר הזמן והמקומות. את שני הראשונים השגתי. אבל אני לא ממש ליידי. אני מורכבת. ולפעמים פשוטה להחריד. אני בוגרת ומתוחכמת, אך גם ילדותית לפעמים וכמהה לצומי. נרתעת מאנשים שלא כותבים תחבירית נכון, חברותית לכל יצור שזז. עוד פירצה קטנה בשריון. חברותיות יתר או יותר נכון מידה רבה של נאיביות על טוב העולם עלתה לי ביוקר ברבות השנים.. המין האנושי אינו טוב מטבעו. אולי פעם היה. אם למצוא מישהו טוב וחיובי שעדיין מאמין בפרפרים בבטן ונהנה מהטבע שסביבנו היה קל, אז היה ברור לגבי טיב החברה שלנו. אם כי אני לא חושבת שזה ייחודי לנו. זה כל המין האנושי. רב בתחלואים. מושחת, רשע, אלים.

מאז ומעולם אני משתדלת לנסות להטיב בדרכי עם היקום. לעזור לכל הפחות לאדם אחד ביום, אפילו בדברים קטנים, העיקר להעלות הרגשה נעימה אצל האחר. זה מה שאני עושה בכל יום חמישי כשעוברת בחלק מהמחלקות לפזר איחולי חמישי שמח וחיוכים, רק בשביל לראות פנים זורחות מולי.. שווה הכל!!
כך אני מתנהלת בטבעיות מדי יום, זה הפך חלק ממני, וככה מכירים אותי במרבית סביבתי. זו התרפיה שלי, דרכי לגונן עליי מפני מה שלא טוב לי וכלפיי, לפזר כמה אור שאפשר, לסנוור את החושך. לא תמיד זה מצליח. הנאיבית שבי מאמינה שכל עוד אני אפזר טוב, צבעוני ומחייך כלפי העולם, העולם הפרטי שלי יהיה בהכרח נפלא.
לא מדוייק. כן, בניתי לי סיטואציות שנוחות לי, כאלה שבעזרתן יש לי פלטפורה לעזור, לחייך אחרים. אבל זו מילת המפתח. אחרים. ואני?

נזכרת ברובין וויליאמס ז"ל.. האיש הכי מצחיק שהכרתי שבדיעבד התברר שסבל מדכאונות קשים שבסוף גברו עליו. החיוכים והצחוק באו להסתיר את הקושי הפנימי. את הכאב והתיסכול, היאוש והפגיעות. מי יודע על כל הפעמים שדאגתי לחייך את העולם ואז קרסתי בתוכי תחת משא כי שכחתי לשחרר את צרות האחר והמשכתי להחזיק בתוכי כאילו היו צרותיי? הו האמפתיה.. אליה וקוץ בה.
עדיין מלמדת את עצמי לא לקחת אליי כאב של אחר. לא משנה כמה הוא יקר לי. זהו שיעור שאני מתקשה להפנים. החמלה שבי כלפי האחר רבה.. הבעיה מתחילה כשיש בשפע עבור האחר וכלום עבור עצמך. באיזה מקום אני חושבת שככ התרגלתי כבר לבקר את עצמי ולהיות נוקשה עם עצמי, שאני לא יודעת ממש איך לשחרר, לסלוח, להרפות. אני אוהבת לחשוב שעם פידבקים נכונים מהאנשים הנכונים, ועם הרבה עבודה עצמית קשה, הבטחון העצמי יעלה, ושאם אביט בעצמי מהצד ולא מתוך עצמי, אני אלמד לפרגן לעצמי יותר. זה יהיה נחמד, Wouldn't it?...  

אין מסקנות. מחשבה מובילה למחשבה ומחר מתחיל הסופש שלי איתו. שינוי נוף וחום. 
הגיע הזמן למלא את חלל הבדידות הקטן שנפער בי השבוע מאז מותו של אפי..
כמיהה לחיבוק ארוך..