בועה ענקית מכסה על הכל. כל רגע. החושים קהים.. לא מרגישה אני.
ערפל שהולך ומסמיך. פרדסים הופכים כסלעי נוי בתוך נהר עננים..
אני מתגעגעת לכל כך הרבה אנשים
כולם חיים ושלמים. חלקם במרחק שיחת טלפון או וואטצפ. חלקם במרחק כוס קפה.
ועודני לבד. מתגעגעת מרחוק. נכנסת כותבת מוחקת ולא שולחת.
מרגישה בבידוד שהמח שלי הלביש עליי כחליפת אסטרונאוט
או טוב מכך, כחליפת עובד מרכז ה- CDC לפני כניסה לאיזור נגוע..
מתה על המוח החולה שלי.. רק הוא יכול לקחת אותי בכזו קלות לאסונות :)
אם אני רוצה להרגע, מה שקורה מדי ערב אחרי יום מוכה אסון,
אני הולכת ללמוד. סרטונים שונים על תופעות טבע מסוכנות יותר או פחות, על מחלות ומגפות,
כל האפל והקוסם, ובעולם מקביל תמיד אמרתי שהייתי רוצחת סדרתית
אולי בכלל הייתי ג'ק המרטש. הממ.. זה יכול היה להסביר גלגול מחדש לחיים שלמים של מהמורות רגשיות כעונש (ברוטלי למדיי)
-- זה לא שהייתי מתכנן הטיטאניק שמראש הכריע את הכף לטובת מלאך המוות. הוא כבר יצטרך תיקון..
אני צריכה להפסיק לעשן את הירוקים האהובים.
יש לי קול בראש שצועק לי כבר כמה חודשים שזה עושה לי יותר רע מטוב, רק שאני לא מקשיבה.
שומעת, אולי מבינה, ואז הקיפאון וההמנעות. נפלא. וואחד אורגיה נבנתה.
אני רוצה להרגיש. לא את הדברים הקשים אלא את המרגשים. אני רוצה להתרגש כשנאמרת מחמאה.
אני לא רוצה תגובה מתגוננת, גם אם לא מובעת מילולית, אני רוצה לחבב עצמי כרגע מספיק כדי לראות את היופי בעולם.
מכירים את הקטע שיש לבעלי חיים מסויימים שעוזבים את השאר ופונים לאיזור מרוחק כדי למות לבדם?
בינתיים על כף המאזניים הסיבות להשאר עולות על האחרות.
מעניין מה יביא עימו מחר.
ומה עם סקס לעזאזל????? אורגזמות עושות טוב למוח, ומגע בכלל, ו.. מממ..
הגלגלים מתנועעים מעט, חורקים, מעט לאחור ושוב לפנים.. לא. נתקע. No Go.
אני באמת ובתמים מרגישה שאני בשנים הכי יפות של חיי ואני צופה בהן חולפות חסרות משמעות מבעד למחיצה עבה.. ללא שליטה.
אוף, שיגמר כבר.
השיר הזה... עוד במשבר הקשה שחוויתי בטיול של רומא השיר הזה חדר לי למוח. היווה נקודת איפוס בכמות הדברים שהפחידו אותי מסביבי.
כבר בותיקן חפרתי לעומק המילים שלו, והוא נצרב בי. עברו שבועות ולא היה זכר. וכעת חצי שנה אחכ.. חוזרת התהום וחוזר השיר, חופר לאינסוף.
בכל גרסא, משמעות המילים מצמררת אותי ומעלה בי דמעות.. כל אחת ואחת.