כשהוא אמר לי שהוא גאה בי, הדבר הראשון והמיידי שהרגשתי היה חמימות פנימית בחזה. הרגשתי אהובה. מהסוג שהרגיש לי בהשוואה לכל חיי מהרגעים היותר נדירים, אלה שיש להוקיר.. זה עד כמה חסר לי לשמוע מילים כאלה.. (בטח ובטח מתוך עצמי). כשקראתי את המילים האלה שלו הרגשתי אהובה. המילים האלה שהביעו את מה שהוא הרגיש - הואלידציה ממנו להצלחה שלי, נקשרה בי דווקא לאהבה. להרגיש אהובה. הגאווה שלו בי מתפרשת בעיניי כסוג של ראייה לאהבה, הוכחה אם תרצו.. הערכה כלפיי מי שאני כאדם ובד בבד חיבה שברורה מאליה לאור רמת ההכרות הבין-אישית. הרגעים הקטנים האלה מעוררים בי הרבה יותר רגש מהרבה דברים אחרים שהיו אמורים לעורר בי רגשות עזים (כמו עם אובדן הכלב כשההתמודדות שלי היתה לוגית). כמה מילים ממנו העלו ישר את האימוג'י עטוף הלבבות.
בהמשך לאותו קו המחשבה נוצר בי קישור בין האימוג'י של ה"אני חשה נאהבת מאוד על ידך ברגע זה" לתחושת האושר קצרת המועד אך המשמעותית הזו שבאה רגע לפניו. עבר היה בי ספק עד כמה ואם בכלל הוא אוהב אותי. הייתי חדשה בתוך העולם של האדם שהוא, והיה בי חוסר בטחון לא קטן. לא ראיתי סימנים של חיבה מעבר למכר, מצד שני גם לא הייתי רואה לו היו באורות ניאון ושלטי חוצות. אני הייתי משוכנעת שאהבה נראית X ובאה לידי ביטוי בדרך Z. משוכנעת. רק ככה או בכלל לא. הבעיה מתחילה ברגע שאתה מניח לדמיון ולמחשבות בראש להנחות אותך, להשמע חזק יותר מהעובדות סביבך, העובדות נטו. אתה בעולם משלך. מציאות תמיד מעט מדומה.
אני למשך הרבה יותר מדיי זמן האמנתי שהוא לא באמת אוהב אותי (גם כי לא אמר) בעיקר כי לא היה רומנטי איתי בדרכים "המסורתיות", האביר על הסוס, הטיול על שפת האגם.. כן כן אני יודעת, מודה שלקח לי קצת זמן וניעור ספק עדין כדי לנער ממני שאריות תמימות ובורות בנוגע לעולם האמיתי. טוב לא לחלוטין, אבל מספיק כדי לפקוח עיניים. הגאווה שלו בי עשתה לי היום נעים, אבל חלק לא פחות חשוב הוא שהפידבק שלו הגיע רק אחרי שהרגשתי בעצמי כלפי עצמי שאכן עמדתי בגבורה מול כמה שדים שלי היום. לא אחד! כמה. נכון, זה לא עבר הכי הכי חלק כמו שהייתי רוצה. שדונים שעשו הרבה יותר רעש (ולא חסרו טריגרים בדרך) ממה שהזיקו בסופו של יום. התגברתי ועשיתי והסתובבתי ושוחחתי. אומץ.
כבר למעלה משבוע שאני חווה ימים מוזרים ורגישים, אך להפתעתי לאורכם באורח פלא שמרתי על צלילות רגשית לא מעטה (קרי, מבלי לצלול עמוק).. עבודה עצמית מסביב לשעון, מי שקרוב אליי מספיק הרגיש שהמים לא שקטים, שיש זרמים מתחת לפני הים שעלולים בכל רגע להתבטא בגל אימתני, או בכלל לא. היו רגעי שקט של עבודה עצמית אינסופית. היו רגעי חמלה. והיום מבחינתי היה רגע מכונן אחד. המחשבה בבוקר לדחוף לתיק ספר מאוד ספציפי. חזרתי באהבה רבה לקריאה שניה של "הדברים החשובים באמת" של חיים שפירא. זה מדהים.. אני לא חושבת שיש בעולם יותר מ-3 ספרים, מבין כל שקראתי בימי חיי ושאינם ספרי ילדים, שקראתי למעלה מפעם אחת. הספר הזה בקריאה שנייה ומרתקת מחדש.
אני דיי בטוחה שכתבתי כאן עליו בעבר, אבל ליתר בטחון כמה מילים. יש בספר הזה הומור ומידע כתוב לרוב בשנינות, ספר מהסוג שאדם יכול למצוא עצמו בין השורות ולהגיד לעצמו, וואלה.. איך הציטוט של טולסטוי הביע בדיוק רב ככ את מה שאני מרגישה.. או ההתחכמות של מארק טוויין שחייכה אותי, ואחד החלקים האהובים עליי כולל את הילדותיות והתום של פו הדב שבכל פעם גרם לי לתהות מה קרה לילדה הקטנה שבי..
התהיות האלה, על הילדה שהייתה בי, על התום שנותרו ממנו פירורים נדירים שנשמרים בכספת פנימית עמוק עמוק, התהיות גם על אובדנו של התום בשלבים שונים בחיי (מכל סיבה שהיא), על החלומות שלי הקיימים הנסתרים ואלה שטרם נוצרו, על האופן בו דברים סביבי נתפשים בעיניי- כל אלה ואחרים הובילו אותי לתובנה הבאה:
בעיניי, הקושי בחיים מתבטא בעיקר ברגעים בהם המציאות האישית (בראש) מתנגשת עם המציאות של העולם האובייקטיבי (העובדות).
אם תתנו לזה רגע קצר נוסף תבינו שזו הבעיה של כולנו. המחשבות והדמיון הפרוע, הספקולציות, חוסר הבטחון, החשדנות, איבוד האמון, ככדור שלג הכל מתערבב בגלל שטויות. אני אדגים את זה בצורה מוגזמת אבל אני מאמינה שזה הכי אפקטיבי.
אז לצורך הדוגמא (וביננו, זה לא סיפור כזה נטול קשר למציאות אצל המין היפה) הסצנה שלנו פשוטה. שעת לילה, את נכנסת למיטה, שולחת לו הודעת לילה טוב ואולי גם כמה אימוג'ים ליד ומחפשת צומי. לוקח לך זמן להרדם כי את מרגישה כל כמה דקות (בודקת, אלא מה) שעדיין הוא לא שלח לך לילה טוב בחזרה. את מוטרדת. זהו. מה השלב המחשבתי הבא הצפוי? תוך התעלמות לחלוטין מהפרשנות של הצד שמנגד (זה שלא ענה). ההתייחסות שלי היא נקודתית לפרשנות של המציאות האישית והייחודית לי כזו שחוותה אותה ומולה הפרשנות של אותה סיטואציה מצד העובדות בשטח.
אם ככה,
העובדה הכי בסיסית היא: הוא לא ראה את ההודעה (אין V כחול בוואטצפ). מסקנה מתבקשת, זו הסיבה שלא קבלת תגובה. הוא עדיין לא קרא. נפתרה התעלומה, לילה טוב.
אבל מה קורה מהפן של הפרשנות האישית? אנחנו ניקח את זה למקום הרבה יותר מורכב ומסחרר לא פחות ממשחקי רכבת שדים/הרים בפלייסטיישן שלי. הראש יקח את הסיטואציה בה אין תגובה מיידית כתרחיש של "הוא בטוח ראה ומתעלם ממני, מסנן אותי, הרי אפשר לראות את ההודעות גם בלי להכנס לתוך השרשור." ואז זה מתדרדר ל-"רגע!! הוא מסנן אותי??? למה הוא מתעלם? האם זה בגלל שהוא עסוק עניני עבודה?" אולי. אבל סיבה כזו לא מעניינת נכון? והרי המטרה היא עניין מה שבמקרה הזה מתבטא בלדאוג ולהריץ תרחישים (איך אחרת נמצא מענה לכך שלא התקבל ממנו יחס?)..
לכן, נעבור לתרחיש האופציונלי הבא..
"האם הוא משחק במחשב ולכן לא רואה שקיבל הודעה? נו אז שיציץ לפעמים, איך הוא לא מרגיש שאני זקוקה לו עכשיו.."
או שלב אחד יותר גרוע "אז למה הוא עדיין לא עונה כשאני עוד רגע נרדמת ורוצה קצת צומי כי היה לי חרא יום/עיצבנו אותי/העליבו אותי/דודה בלה הגיעה/בדרכה וכו' ושות'".
עכשיו, אם אנחנו באמת רוצות להכנס לסרטים (לרוב זה כבר איבד שליטה והסתחרר לשלב הזה), אז בשלב הזה בדיוק, אחרי כל הלוגיקה המאולצת שניסית להאמין לה, נדלקת נורה אדומה במח. "אולי הוא עכשיו בכלל עם איזה מישהי?! אין, אין, זו בטוח אישה אחרת" המלל אגב ילך ויחריף בדמיון בדמות האקטים המיניים יותר או פחות עם הדמות המיסתורית הבדיונית הזו. סתם כאב לשם כאב. כן, בשנייה אחת, מחשבה אחת, בראש שלנו, ביננו לעצמנו, הופכת לכאב בלב ובבטן ורצון לבכות ו...
זה הסתחרר מהר! איך הגענו לכאן? לא אמרנו לפני רגע שהעובדות היחידות שאני יכולה להניח שנכונות כמעט בודאות מוחלטת על סמך המידע הזמין לי בדוגמא הזו, זה שההודעה לא נקראה ולכן לא ניתנה לי התייחסות. לקבל את זה בפשטות הזו, הייתה הדרך של פו הדב. לפעמים הייתי שמחה להיות יותר כמו פו הדב. אבל רק ברוך הלב ובתמימותו כלפי העולם, ולא בבורות התמימה להחריד שהוא מפגין (ושיסלח לי מר מילן). האם אני יכולה לעדן את אופיו תוך טענה שזה הרי בסה"כ ספר ילדים? או להיפך, לטעון שזה בדיוק כמו עליסה בארץ הפלאות, יצירה מתוחכמת ועמוקה למבוגרים במסווה של סיפור ילדים. מישהו אמר האחים גרים ואנדרסן? אז כזה.
עד לא מזמן, כשהיה לי בלגן מופתי על השולחן וידעתי איפה כל שטות נמצאת, היה לי פתקון קטן מאיזו עוגיית מזל סוג ז', שאמרה משהו כמו "אל תשאף להיות טוב משהיית אתמול, אלא למי שאתה רוצה להיות מחר". אתמול לא רלוונטי. מחר עדיין לא הגיע, ואני כאן עכשיו. הבית ריק, רוח קרירה נכנסת מהחלון ושום סימן באשר הוא להמולת האזעקות דרומה מכאן. את מבינה, הסברתי הבוקר לחברה בעבודה, השדים שיש לי בראש מפחידים אותי הרבה יותר ממה שקורה מסביבי באמת. אין ספק שזו חולשה רצינית. אך גם טמון פה כח פוטנציאלי עצום. הרי המסקנה המתבקשת היא שאם האיום הוא רק בראש (ובהנתן שאנחנו לא מסוגלים בכח המחשבה ליצור יש מאין), אז סביבי אין דבר מפחיד באמת אם בכלל. מה שמעלה את התהייה המתבקשת, אז למה הפחד מלכתחילה? הרי אם את מפחדת ממה שאת מסכימה שאינו מפחיד, ולא מפחדת ממה שכן אמור לעורר לכל הפחות מודעות דרוכה מסויימת, אז היכן ההגיון? היכן הלוגיקה? לרוב אין.
היכולת לקחת תובנות מסויימות (ממחשבות קטנות או גדולות) ולהפוך אותן מחסרון ליתרון, אפילו רק פוטנציאלי (משמע ליישם אותן באופן החיובי ביותר עבורי), דורשת ממני לא פעם כוחות שכנוע עצמי חזקים במיוחד, שלא תמיד יש בנמצא.. אני לא מכירה הרבה אנשים שלא חווים איזו מלחמה פנימית בינם לעצמם בשלב זה או אחר. כמו מחלה אוטו-אימונית רגשית. הבעיה היא שהשדים לא באמת ייעלמו, כי הלוגיקה לא תשלוט ביד רמה לנצח, העולם פשוט לא עובד ככה (אחרת רובנו המכריע היה וולקן ולא בן אנוש).
אין לנו שליטה על ככ הרבה דברים לאורך החיים שלנו, שזה היה מבעית ממש לו ממש התעמקנו במשמעות היעדר השליטה בגורל הזה של כל אחד מאיתנו.
אבל המעט שכן בידיים שלנו.. אותו צריך למצוא דרך לכבוש, מדי יום, לאורך חיים שלמים. ואני מודה שכרגע אני מוצאת עצמי מעט מתקשה בזה. יחד עם זאת, אני מבינה שזה יקח עוד זמן מה להביא לידי ישום את הרגעים העוצמתיים. יותר ויותר. ולו כדי לקבל את המשוב, את העידוד, את החום הזה שממלא את הלב ומזכיר לנו שככה בדיוק הרגעים היפים מרגישים, שאלה הרגעים שאתה מאושר באמת, כי טוב לך. פשוט טוב. גם בלי סיבה. אני מלמדת את עצמי שזה בסדר להיאחז ברגעים הנעימים האלה, להאריך אותם בעוד כמה שניות לפני שהכאוס חוזר.. ובעיקר להבטיח לעצמי לארגן לעצמי עוד כמה כאלה, כי גם לי מגיע להיות מאושרת, בין אם זה בעולם שלי ו/או סביבי.
And Now for Something Completely Different....
אחד הזמרים שמצליח דרך השירים שלו לעורר בי גלים של סקס וחופש בכל הגוף..
הנה עוד כמה רגעים קסומים..