ביטחון עצמי נמוך.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש לגלות שלכולנו יש את זה. אצל מי יותר ואצל מי פחות. השאלה שתמיד תהיתי לגביה זה מדוע. מה גורם לזה. אנחנו לא נולדים ככה. בעבודה סיפרה חברה שהבת היפיפייה והמוכשרת שלה תמיד הייתה עם ביטחון עצמי נמוך. בדיעבד היא מאמינה שזה נבע מההשוואות שאביה העלה בפניה בינה לבין אחיה הגדול והמוצלח. בכזו קלות ועם המון התמדה אתה חורט בזה שמולך הערכה עצמית נמוכה. גורם לו להרגיש שהוא לא טוב מספיק..
עם הפסיכולוגית עלה הנושא גם. היא מסתכלת עליי, ונהיר לה שאני אינטיליגנטית ומאוד מאוד מודעת לעצמי, אבל לפעמים זה בעוכריי, בעיקר כשזה מתנגש עם ערכים ושטויות מהבית מהילדות. ההורים לא נתנו לי הכוונה חברתית/מינית בחיי, לא דיברו איתי על התבגרות מינית, על סקס, על יחסים, על הישמרות מפני אנשים רעים במיוחד.. ההכוונה שקבלתי במהלך ההתבגרות שלי באה מהורמונים, חברות בכיתה, מעיתונים לנוער, מגיליונות של "לאישה", מספרי רומן רומנטי של אמא שלי (מצאתי אפילו אחד סמי אירוטי), מהגבר שכתבתי עליו בפוסט קודם (ההוא מגיל 11), ובעיקר מדרך הניסוי והטעיה. כמו שהפסיכולוגית אמרה, ללא הכוונת ההורה המבוגר, ילדה שבודדה עצמה מדמויות הסמכות המחנכות, לא תדע ממה להמנע, מה לזהות כאור אדום וכן הלאה. גם אחותי הגדולה לא הייתה נוכחת בכל השנים ההן, הרגשתי כמו ילדה יחידה. ובנוסף לכל, ילדת מפתח, כמו רוב ילדי שנות השמונים, אני מניחה..
זה לא שהיה בחיי לוח חלק עד האונס ההוא. זה לא שנחסכו ממני הטרדות מיניות ברחוב (למי זה נראה שפוי לשלוף את הזין שלך ליד גן שעשועים בפני נערה בת 13???) או באירועים פומביים אחרים (הדוס המניאק בטיסה לקנדה, או שנים לפניו הנבלה (קופי של קובי עוז) שהטריד אותי בהופעה של מייקל ג'קסון.. בקושי מצאתי את דרכי הרחק ממנו. ניסיון החטיפה ע"י 2 ערביות בילדותי (זה מה שקורה כשמחליטים לברוח מהבית..).. הרשימה נמשכת וארוכה. אני יודעת כעובדה שאני לצערי לא מכירה מישהי שלא עברה הטרדה מינית לכל הפחות. עכשיו עזבו פמיניזם בצד, אני לא בעדן. אני מדברת על אנושיות. הטרדה היא דבר משפיל. ומקומם. זה דבר שמוריד לך בבום את הערך העצמי. ועדיין אנחנו מרימים עצמנו וצועדים קדימה. כי אחרת החיים נעצרים.
לפני כעשרים שנה הערכתי עצמי בצורה ברורה שמתנקזת למילה אחת, סקס. כל עוד אני יכולה ללמוד ולהיות הכי טובה שיכולה- לשם שאפתי. הייתה בי איזו כמיהה להיות האישה המושלמת. קרי, זונה במיטה, שפית במטבח וליידי בשאר הזמן והמקומות. את שני הראשונים השגתי. אבל אני לא ממש ליידי. אני מורכבת. ולפעמים פשוטה להחריד. אני בוגרת ומתוחכמת, אך גם ילדותית לפעמים וכמהה לצומי. נרתעת מאנשים שלא כותבים תחבירית נכון, חברותית לכל יצור שזז. עוד פירצה קטנה בשריון. חברותיות יתר או יותר נכון מידה רבה של נאיביות על טוב העולם עלתה לי ביוקר ברבות השנים.. המין האנושי אינו טוב מטבעו. אולי פעם היה. אם למצוא מישהו טוב וחיובי שעדיין מאמין בפרפרים בבטן ונהנה מהטבע שסביבנו היה קל, אז היה ברור לגבי טיב החברה שלנו. אם כי אני לא חושבת שזה ייחודי לנו. זה כל המין האנושי. רב בתחלואים. מושחת, רשע, אלים.
מאז ומעולם אני משתדלת לנסות להטיב בדרכי עם היקום. לעזור לכל הפחות לאדם אחד ביום, אפילו בדברים קטנים, העיקר להעלות הרגשה נעימה אצל האחר. זה מה שאני עושה בכל יום חמישי כשעוברת בחלק מהמחלקות לפזר איחולי חמישי שמח וחיוכים, רק בשביל לראות פנים זורחות מולי.. שווה הכל!!
כך אני מתנהלת בטבעיות מדי יום, זה הפך חלק ממני, וככה מכירים אותי במרבית סביבתי. זו התרפיה שלי, דרכי לגונן עליי מפני מה שלא טוב לי וכלפיי, לפזר כמה אור שאפשר, לסנוור את החושך. לא תמיד זה מצליח. הנאיבית שבי מאמינה שכל עוד אני אפזר טוב, צבעוני ומחייך כלפי העולם, העולם הפרטי שלי יהיה בהכרח נפלא.
לא מדוייק. כן, בניתי לי סיטואציות שנוחות לי, כאלה שבעזרתן יש לי פלטפורה לעזור, לחייך אחרים. אבל זו מילת המפתח. אחרים. ואני?
נזכרת ברובין וויליאמס ז"ל.. האיש הכי מצחיק שהכרתי שבדיעבד התברר שסבל מדכאונות קשים שבסוף גברו עליו. החיוכים והצחוק באו להסתיר את הקושי הפנימי. את הכאב והתיסכול, היאוש והפגיעות. מי יודע על כל הפעמים שדאגתי לחייך את העולם ואז קרסתי בתוכי תחת משא כי שכחתי לשחרר את צרות האחר והמשכתי להחזיק בתוכי כאילו היו צרותיי? הו האמפתיה.. אליה וקוץ בה.
עדיין מלמדת את עצמי לא לקחת אליי כאב של אחר. לא משנה כמה הוא יקר לי. זהו שיעור שאני מתקשה להפנים. החמלה שבי כלפי האחר רבה.. הבעיה מתחילה כשיש בשפע עבור האחר וכלום עבור עצמך. באיזה מקום אני חושבת שככ התרגלתי כבר לבקר את עצמי ולהיות נוקשה עם עצמי, שאני לא יודעת ממש איך לשחרר, לסלוח, להרפות. אני אוהבת לחשוב שעם פידבקים נכונים מהאנשים הנכונים, ועם הרבה עבודה עצמית קשה, הבטחון העצמי יעלה, ושאם אביט בעצמי מהצד ולא מתוך עצמי, אני אלמד לפרגן לעצמי יותר. זה יהיה נחמד, Wouldn't it?...
אין מסקנות. מחשבה מובילה למחשבה ומחר מתחיל הסופש שלי איתו. שינוי נוף וחום.
הגיע הזמן למלא את חלל הבדידות הקטן שנפער בי השבוע מאז מותו של אפי..
כמיהה לחיבוק ארוך..
