בוקר גשום, רעמים הרעידו את השמיים לאורך הלילה. בדרך טיפות הגשם זלגו באלכסון לרוחבו של חלון. לרגע ניצת בליבי אור קטן וחלפה מחשבה, כמה חשוב להנות מהדברים הקטנים סביבנו. אך אז חשה פספוס פנימי על כל הרגעים שלא, דברים שלא נעשו או נעשים. אני מסוגלת בבהירות לראות לנגד עיניי את הרגע שלי על ערש דווי, חרטות אינספור, פספוסים של חיים שלמים. קמילה חרישית, שום דבר ישאר להזכיר את החיים שהיו שנים לפני. רק שלדים של חרטות. פירורי כאוס קדמוני.
אמצע החיים. עכשיו מבינה את קונספט משבר גיל הארבעים. חשבתי מיתוס. זה לא. התהיות על העתיד, על כמה הספקת וכמה עדיין לא. אם הייתה לי מחלה מסכנת חיים, האם הייתי עושה עכשיו דברים אחרת? האם הייתי מתנהלת ביום יום אחרת? האם הייתי מעזה יותר, מפסיקה לפחד? האם הצורך ההישרדותי היה משתלט ומשנה את התפיסה? לא יודעת. האם באמת צריך משהו כזה כדי להתעורר ולהתנער?
כשחוששת ממשהו ספציפי אני אומרת לעצמי שאם יש בי כזו התנגדות פנימית אולי אני כן צריכה לנסות. כי לצאת מאזור הנוחות זה הצעד הראשון להתפתחות, לצמיחה. זו הייתה גם המחשבה לגבי מסיבה שהוזמנתי אליה בחמישי. מסיבה מהסוג שפעם הייתי מתענגת עליהן (לילית פרחה בימים ההם). הפעם היה לי חשש אחר, לא מהאנשים הרבים, לא מהפומביות. אני לא מרגישה במיוחד שייכת לעולם הזה כרגע. בדיוק כמו שסשנים נעלמו כמעט לגמרי. הניסיון לדחוף עצמי בכוח לסיטואציות שאפילו מחשבתית כרגע לא נוח לי איתן, לא צולח לי.. מרגישה כמדשדשת במקום שבועות ארוכים.
ניסיתי לברר עם עצמי מהיכן זה נובע, מה קורה פה בעצם. אני חושבת שהחלק הדומיננטי שבהתנגדות שלי נובע מביטחון עצמי נמוך ולא מוצדק על מידת המיניות שאני משדרת, ואפילו בסיסי מזה, תחושת הערך העצמי, התחושה של מחוזרת וסקסית אינו שוכן בי כבר בטבעיות. האמת צריכה להיאמר, הרגשתי סקסית יותר עם 40 ק"ג נוספים. אולי כי הייתי מוקפת בגברים חרמנים, והייתי צעירונת. הייתי גם משוכנעת שכשארזה, כשאהיה כוסית אז יהיה האושר המוחלט בפן החברתי-מיני. אז זהו ש..
היום לא מרגישה סקסית באותה מידה כמו אז, למרות שלא מכירה הרבה שיסרבו להצעה ממני. אז מה הבעיה עם המסיבות? הרי יתכן שמסיבות כאלה היו תורמות דווקא לשיפור.. אבל רצה הגורל וה+1 שלי הבריז ולא התחשק לי להגיע לשם כצאן לטבח. ובכלל מה אני אלבש.. מפה לשם ירדתי מזה. כך באה והלכה סאגה שלמה של פחדים ומחשבות ותהיות שרק הובילו לשאלות. אף תשובה, רק שאלות ותהיות וספקות.
האם אדם יכול לתלות בדידותו על כתף האחר כשם שהניח את המעיל על גב הכסא? האם אנחנו יכולים (או צריכים) להשליך את הצרכים שלנו בהכרח על זה שלצידנו? האם בדידות בהכרח תופר בזכות דמות אחת? ואולי צריך להושיט יד למרחב כדי לזכות ליד אחרת? מה יקרה כשיד מהססת, נשארת לצד הגוף, ועימה הנפש, רק מתכנסת יותר ויותר לתנוחת עובר, לפינה קטנה ומוגנת, היכן שאיש לא יפגע או ירע?..
יש מחיר רב לבידוד חברתי, ודאי זה שנכפה עלינו במו ידינו. הבדידות היא רק חלק מהמחיר.
החיפוש אחר הפינה הבטוחה והשקטה שלי, במקום הדהירה לעבר הרפתקאות חדשות, מייצג בצורה מובהקת את ההתבגרות האישית שלי. 10-20 שנה לאחור, הייתי אדם כ"כ שונה, חברתי, מיני, פרובוקטיבי, יצירתי וייצרי. הדוגמאות רבות מספור. כבר בתיכון ניבאתי שיהיה עליי להספיק מינית כמה שיותר בצעירותי, כי דברים ישתנו בבגרותי והשמרנות תשתלט (חשבתי בעיקר עקב זוגיות ומשפחה). בדיעבד גם בלי שהקמתי משפחה משלי זה התנבא לא רע.
אל תגידו יום יבוא. הביאו את היום. - איך זו הפכה להיות ההארה של חיי? קל לי להשליך לעתיד את פיתרון הסבך. קל לי כמו לכולם לא לעשות עכשיו ממש, אבל להאמין או לקוות שבעתיד דברים יפתרו מעצמם. Yeah right.. הקלות שבה יכולתי להכין ברגע רשימה של כל הדברים שאני רוצה (וצריכה, אם להיות כנים) ולא עושה כלום בנדון. מקווה שדברים פשוט יפלו למקומות שלהם. אבל זה לא עובד ככה. ידעתי את זה, יודעת את זה. ועדיין. רשימה של החמצות הווה. העבר לא רלוונטי. הבעיה עם החמצות הווה היא ההשלכה הישירה של זה על העתיד. כאן צריכה להגיע נקודת המפנה. לא להמתין אלא לעשות משהו כדי שזה יגיע. איך אמר אלכס אנסקי, מה לעשות? לעשות! (בשנייה אחת קהל הקוראים התחלק לאלה שמבינים את הרפרנס, ואלה שצעירים מדיי לעניין אותי).
לילית איננה באופק יותר זמן משאני זוכרת. אני כמהה לקיומה בכל רמ"ח איבריי. מרגישה ריקה בלעדיה. תוהה מה הייתי מוכנה לעשות כדי להשיב אותה. לו רק ידעתי. ביום יום התחושות שלה כמעט ואבדו מזכרוני. רק העוצמה שחשתי כשלילית בערה בי.. בלתי נשכחת.
הימים עוברים ככ מהר.. לא מספיקה למצמץ והתחלפה שנה. מי יתן וזו תהא שנה של קצירת פירות..
