יושבת לי בדממה שלי, לשם שינוי איש לא מציק לי בהודעות בשום אתר ובשום אמצעי דיגיטלי. מביטה למסך, בוהה בשקט. עוברת מלינק ללינק ביו טיוב ופתאום מתפקסת על עמיר בניון.. השיר הזה.. השיר הזה היה שגור בפי בימי האקס כשנלחם במחלת הסרטן שלו. לשיר הזה יש baggage עבורי. זה קורה לי הרבה, כשמישהו נחרט על גבו של שיר, וכשהאיש ייעלם, השיר עוד ישאר אחריו עם ניחוחות נוסטלגיים. החלטתי לעשות מיני אוסף, לאגור בפוסט אחד כל מיני גברים שנגעו לי בלב ונחרטו על ידי שיר משלהם. יש הרבה יותר אבל כמה בודדים נחרטו מספיק כדי להיות בשלוף.
לפעמים אני מרגישה ייסורי מצפון כלפי הגברים ששכחתי את שמם יממה אחרי. לפעמים מרגישה תדהמה על כך שלא חושבת כמעט על נשותיהם של הנשואים שמזיינים אותי. לפעמים אני מרגישה חמלה כלפי אלה שהאישה בבית לא מוכנה לגעת בהם. רוצה לעטוף בחיבוק את כל אלה שזקוקים לו. האמא של כולם. הזונה של בודדים. הלב של אחד. העולם הזה מלא ביותר מדיי אנשים שלא חווים אושר. שאינם מוצאים פינה משלהם לביטחון, לחום, לאהבה, למגע, לשחרור יצרים חבויים, לחופש.
לפעמים משהו בתוכי מקנא לו. לשברירי רגעים. לרוב אין לכך סיבה. ואולי אין בכלל. ואולי הכל בראש. אבל אז נעמדת מול המראה, מביטה לעצמי בעיניים ומזכירה לעצמי שאני לא שייכת לאיש, שאני שייכת לעצמי, שהאושר שלי בידיים שלי ולא תלוי בשום אדם, בשום מחווה, בשום מצב. אז מיישרת מעט את הראש, מאפסת את הכמעט אסון הורמונלי ומחייכת מחדש בביטחון. הכל בסדר. הסכנה חלפה.
חיים שלמים העברתי תחת תבנית מאוד ברורה של איך אני צריכה לחיות את חיי ולאיזו מטרה עליי לשאוף. טיפטפו לי את זה כמו לכולם לעומק הנשמה. למצוא מישהו, להתחתן ולהביא ילדים. אבל זה לא קרה. והשנים חלפו. הלחץ גבר "את ילדה ככ יפה/חכמה/מוכשרת/טובת לב איך את לא מוצאת מישהו?" כן תודה. באיזה שלב הגעתי לנקודה שבה במקום להרגיש לא בנוח פשוט עניתי שאני מיוחדת מדיי לבחורים פשוטים, אז לוקח לאלוהים יותר זמן לברור לי את האחד המתאים. אין כמו לערב את אלוהים כדי להשתיק פיות חח, מי יתווכח עם אמונה ודת?..
זה מוקדם לצאת בהצהרות. זה תמיד מוקדם לצאת בהצהרות. לכן לא אומרת דבר פרט לכך, שאני שמה מבטחי בידי שמיים. ואם לא נועדתי למצוא לי מישהו ולהקים משפחה, אני אשלים גם עם זה. אבל כרגע זה לא משהו שאני רוצה. לא רוצה להתחייב לאחד אם הוא לא מישהו שליבי ייצא אליו. קשה למצוא מישהו כזה. לא רוצה להביא ילדים לבד. ואם השילוב בין השניים לא יקרה אני אחיה את חיי כך. נמאס לי לחיות עם הלחצים החיצוניים. אני אוהבת את האדם שאני הופכת להיות מיום ליום משבוע לשבוע. אני אוהבת את המסע הזה לגילוי עצמי מחודש. אני יודעת שהדרך שלי לא מושלמת ושאני צריכה עוד להתייצב, אבל בינתיים אני עסוקה בלבחון את הגבולות שלי ונראה כי הם פתאום התרחקו מאוד. אני לא מרגישה עם גבולות בכלל. מרגישה כאילו יש לי כנפיים ענקיות והשמיים פתוחים רחבים וגדולים, מוכנים לקראתי. זה ככ מפתה שמצליחה להתעלם מהקול הקטן שלוחש לי לאוזן שכגודל הנסיקה כך תהיה ההתרסקות. והיא תגיע. אז תהני כל עוד את יכולה, כי בקרוב זה יכאב. מאוד.
לפעמים דווקא מתוך רכבת האנשים הזו אני מוצאת שאני רוצה לרגע לעצור הכל ולפנות את הדרך אליו. לנסות לחכך ראשי בגופו באופן וירטואלי, לנסות לתפוס את תשומת ליבו כרומזת "התגעגעתי אליך, לא שמת לב?.. חבק אותי!". ברור לי ששנייה אחרי זה אני ארצה שיזיין אותי. אבל בשנייה הראשונה יהיה מבט עמוק יותר, אוהב וכמה. ואולי הוא ישים לב. ואולי זה יחמוק ממנו. אבל אני ארגיש את הניצוץ הקטנטן הזה ואחייך מבפנים. אני אוהבת כשהוא מחייך אותי.
שמתי לאחרונה לב שיוצאים לי פוסטים שונים בתכלית בין אם תחת עשבים ובין אם תחת אלכוהול. לא החלטתי עדיין איזה אני אוהבת יותר. מה שכן גיליתי זה שהעשבים סוגרים אותי לתוכי בעוד האלכוהול מוציא אותי ורוצה לקרב דמויות אליי למגע. מי שווה ערך יותר? הכבד או הריאות?.. חח.. מה יהיה עם כל ההתמכרויות האלה? הנטייה הזו להתפס על מה שממכר ואז לנסות לשלוט במינון או להכנע. גם סקס ממכר. גם הגוף שלו ממכר. זין, הזין שלו ממכר. זין בכלל זה דבר ככ ממכר.
עדיין לא דרכתי בדאנג'ן. לא בטוחה אם מפסידה או לא, אבל רוצה לחוות ולא בגפי. הרבה הציעו לבוא איתי, אף לא אחד קיים. ההמתנה רק מסקרנת אותי יותר.. מצד שני לא רוצה סתם כל אחד. רוצה ללכת לשם עם מישהו שידליק אותי אם מישהי תתחיל לגעת בו, מישהו שיעמוד לו הזין לראות מישהו נוגע בי. מישהו שאחכ יהיה ככ מיוחם שישר כשנצא משם ימצא לנו פינה מפנקת לסקס חסר מעצורים ומשכר חושים עד שעות הבוקר.. מממ... בסופו של דבר מישהו יצטרך לזכות להנות מכל הטוב הזה, כי אני לא מתכוונת לבזבז אורגזמות על עשייה ביד, ואני לא יכולה להשאר רעבה לנצח.. מישהו הולך להנות בקרוב, וזה הולך להיות מעניין.. can't wait!
