משהו משתנה מבפנים. סוג של עבודה בתהליך מאחורי הקלעים של התודעה. אני לא יודעת אם זה עניין של טיימינג והצטלבותם של כמה אירועים או שזה עניין של ניסיון שהולך ומצטבר עד לכדי מסקנות. אני לא יודעת אם זה בגלל ששבעתי מרורים מכל מיני דמויות שהותירו בי טעם מריר וסימנים כחולים או שפשוט מתחיל לשעמם לי מהרוטינה, מההודעות הדומות, המשפטים הקבועים, ההצעות המגוכחות עם הטון הסליזי והזול כמו ריח של חדר מוטל ישן בצהרי יום חם. וכל אחד וכל משפט, כל הצעה וכל הבטחה שמתהפכת ברגע שבאה לידי מימוש.. מרגיש לי לא שקט, מבפנים ולאורך הגוף. משהו אחר, מוכר אך כזה שיצא ממקומו וניסה להשתלב בטיים ליין שלא נועד להתקיים בו. כמו ריח של גשם לפני שירד, כאילו משהו מתקרב. משהו מזה נראה שמותיר סימנים עליי בתת ההכרה כי חלמתי הרבה בימים האחרונים.. מלא חלומות, מכולם זוכרת מקטעים.. אבל כולם כזועקים עליי להכיר במסר ולהפנים אותו. עבודה בתהליך ללא ספק.
לפני שבוע חלמתי שאני בבית ילדותי שכבר איננו, אבל הפעם אני וכולנו שם, הבית לכאורה בשיפוצים, אני מחוצה לו, מתווכחת עם גורמים זרים על אחד העצים בכניסה לבית, לא מרשה להם לכרות את העץ. נאבקת על זכות קיומו של העץ ולו משום שנותיו.. ואז מביטה קדימה ומעבר לשער עומד גור כלבים זאבי קטן ונובח אליי. כשהעיניים הצטלבו, בעיניי זו הייתה הכלבה הקודמת שלי, זו שנפטרה לפני 3 שנים, אך לא נראתה בזקנתה אלא כגורה. הלב שלי נפתח לשניים מלהביט בה, כל הרגשות.. כמה שאהבנו זו את זו, כמו שרק אדם שאהב את כלבו מעומק ליבו יכול להבין.. אני עמדתי כך מתפלאת לראות אותה, ואז מישהו לוחש לי שהיא במקום אחר, שזה כלב אחר, שזה גור שכמוה בזמנו, צריך מישהו שיאהב אותו. הוא מצא חן בעיניי, ככל הכלבים, אך לכמה רגעים עדיין הייתי כנטועה בעבר, העץ, הכלבה, הבית הישן.. חלום של עבר, של הסטוריה וילדות, של שורשים ופחד להניח את זה מאחור.
לילה או שניים בהמשך חלמתי שאני מהלכת בין שברי מבנה, המקום נראה כמו בית שהתפרק, והדרכים אליו היו שבורות, האדמה חרוכה, השמיים כתמיד שמי אפוקליפסה כתומים ורודים סגולים, וגלי הצונאמי בדרכם בעוד אני ממהרת לאסוף כמה שיותר אנשים כדי להוביל אותם למקום מבטחים. פעם הגלים היו מגיעים ומטביעים אותי תחתיהם, בשנה האחרונה הצונאמי או הטורדנו מתקרבים אך החלום מסתיים מבלי שיאונה לי כל רע. היו לי הרבה חלומות כאלה של לאסוף אנשים למקום מבטחים.. בכולם הצלחנו.
לילה שעבר חלמתי עצמי בתוך מבנה גדול, נראה כמחסן ענקי שהושמש למטרות אחרות, חושך, מדי פעם אורות ניאון צבעוניים ריצדו מסביב כאילו זה היה מועדון לילה ריק. ספה כהה במרכז חדר, מושיבים אותי עליה ומאותו רגע כל מיני דמויות מרחפות סביבי, אני מרגישה במבחן, יש כמה נשים אבל בעיקר גברים. מבינהם בלטו שניים, בני 30 לכל היותר.. אחד דומיננטי יותר מבין השניים סוג של קפטן והסגן שלו.. האוירה מאוד אירוטית מסביב והעלטה רק מפרה את זה. כאילו אני באיזו כת שפועלת בעיקר דרך מגע ואירוטיקה אסורה אבל שצריך לחצות את המבחנים שלהם כדי להיות חלק. וכל המפגש הזה הרגיש לי מאוד מרגש ומייחם מצד אחד, אך מצד שני מאיים ומלחיץ בעודי עוברת איזה מבחן לא ברור..
ואז הלילה ניסיתי לגונן על מישהי צעירה שאייני מזהה בתחילה כי אייני רואה את פניה, אבל אני נחושה להגן עליה מכל מיני אנשים מסביב, ומפני הדברים שקורים סביבנו. באיזה שלב כשלרגע לא בטוחה איך אעשה את זה היא מסתובבת אליי ואני רואה אותה, זו אני! צעירה יותר.. אני מנחשת סביב שנות העשרה. שניות אחכ מתעוררת. אמצע הלילה וקר.. מתרוממת מהמיטה מדליקה חימום וחוזרת להתכרבל. נראה שלבינתיים אני בידיים טובות.
לאור מאורעות השבועות האחרונים יכולתי להגיד הרבה דברים על גברים, על זה שמצד אחד מפנקים (כל אחד כפי יכולתו ורצונו) ומצד שני באיזה שלב משנים צבע עורם והופכים לדמות לא הגיונית עד שהם גומרים. אחכ חוזר להופיע הבחור הנחמד מתחילת הערב. "לא יכולתי לשלוט בעצמי" "התחת שלך פשוט הזמין את זה" "את יודעת שאת אוהבת את זה, אני קראתי שכתבת את זה בבלוג". כן כתבתי שאני אוהבת ספנקינג. לא כארוחה היחידה בתפריט שלי. לא לשם הייחום שלך, אלא כחלק ממשחק ששנינו חווים בו זמנית ואמור לגעת בצרכים של שנינו. אני לא באמת הזונה שלך ואני לא פה כדי לעורר בך את הדמות ההיא שתמיד רצית להיות במיטה ולא היה לך עם מי. ואם אני אומרת לך פעם ובטח פעמיים שתפסיק למשוך לי בשיער ככה, כי כואב לי, זה לא אומר "כן מותק עוד עוד עוד"- אלא שאתה מגזים, שתיזהר לא לחצות את הקו, לאפס אותך ולהזכיר לך שהפסקת להרגיש אותי. מצב כזה אולי מרגש עבורך אבל מסוכן עבורי.
יותר מדיי חוויות כאלה לאחרונה. יותר מדיי חשש ותסכול שנבנה וסימני שאלה שקודם העדפתי להתעלם מהם. מערכת הסינון לא מתפקדת ככ טוב לאחרונה. ואולי זה בכלל לא זה. אולי צריכה לשנות את הקריטריונים. לחדד את מה שרוצה. אולי הגיע הזמן להוריד הילוך עם כל הזיונים האלה שמעמיקים ריקנות במקום ללבות אש פנימית.. להתרחק קצת.. למצוא את הדרך להגשים את מי שאני באמת. להשלים את תהליך השינוי בצורה אופטימלית. למצוא את השקט הפנימי, להשביע את הרעב ולחלוק את הכל עם מישהו מיוחד. אחד..
ואז קול פנימי לוחש מאחור "ומה אם לא נמצא?.. מה אם זו לא הדרך?".
ובכן, אדם אינו יכול לעשות את אותה פעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה מבלי להחשב טיפש.
הגיע הזמן לשנות משהו בתבנית ולראות מה יקרה. לקחת אויר, להחזיק אצבעות ולקוות לטוב.
