הפוסט הזה תוכנן להיות על הסקס שלא היה לי בימים האחרונים. על האורגזמות שהיו למרות הכל. הפוסט היה אמור להיות על כמה חוויות מכמה דמויות שחלפו במיטתי לאחרונה, שהנעימו זמני, מי יותר ומי פחות לעומק, שפינקו אותי, מי לקיבה מי לכבד מי לריאות.. היו האיברים גדולים, הבינוניים ואלה שלא ראיתי כי לאורך כל המפגש המכנס לא ירד. על כל אלה היה אמור להיכתב הפוסט הזה..
בימים האחרונים מרגישה בעוצמה. הכאב כואב מאוד, התסכול עמוק מאוד, הבלבול בלתי נגמר, החוויות בלתי נתפשות, ואז בא בנאדם שקורא אותי בבלוג בתפוז, וברוב חוצפתו לאחר התכתבויות כנות עמוקות ואינטימיות מתהפך עליי ומעביר עליי ביקורת ושופט אותי על סמך פירורי מידע שלא היו לרוחו. בעבר יפעתי הייתה מגיבה לכזה מצב בבריחה והתכנסות וחוסר בטחון ותחושת כשלון. היום אני אישה אחרת. מבלי למצמץ התיישבתי וכתבתי לו מגילה שלא תבייש 3 פוסטים שלי מחוברים יחד. "שטפתי" אותו. בשפה הכי יפה, במילים הכי מכבדות. ראשית כי הוא בנאדם. ושנית כי ככה חינכו אותי. להיות קודם כל בת אדם. אח"כ כל השאר.
אני יודעת לשלוט מלמטה. מסתבר שתמיד ידעתי, גם לפני שידעתי שזה נקרא ככה. עימו נהגתי באופן דומה. כיבדתי אותו, מאוד, התייחסתי אליו כמביטה בו מלמטה. גברים אוהבים את זה, האישה הקטנה. שולטים ניזונים מזה. אז העברתי מסר. אמרתי לו את מה שלא השכיל להבין - הוא הכיר את היפעת שאני היום. שותה אלכוהול כמעט כל ערב כשאין מה לעשן, מעשנת כשמוצאת מישהו שגם בא לה לזיין וגם יכול לספק לה את החשק הזה, ממשיכה להתקעקע, מפלרטטת בכל רגע פנוי ביממה, לפחות 2 מפגשים בשבוע של מגע ואורגזמות. כזו אני היום. לא זורקת זין ונהנית מחיי. מטביעה עצמי בכל אלה. אבל, אין לו מושג קצוץ על יפעת של לפני 6 חודשים למשל, זו שהתמסרה לגבר אחד עם פלירטוטים מינימליים עם אחרים..
יפעת של עכשיו לא מוכנה שידרכו עליה, היא גם לא מוכנה שישמיצו אותה על לא עוול בכפה. איך אמרתי לו "אין לי בעיה שאדם יכיר אותי ולא יאהב אותי, אבל להעביר עליי ביקורת קטנה כגדולה מבלי להתייחס למכלול שאני זה לא מגיע לי". מתעקשת להיות אני. עכשיו זו תקופה שאני לא מרכינה ראש אלא עונה, לא משתחווה אלא עומדת גאה. אך מאחר ואני מתחלפת, וכמו שהייתי במוד נשלט רק לפני שבועיים, כך כעת אני במוד דומיננטי במיוחד. אני מגיבה בהתנגדות לניסיון להוריד אותי או לשלוט עליי. אני הולכת בגו זקוף כמו הלביאה שאני. כתבתי לו מגילה, הבאתי סימוכין וציטטות והגבתי עניינית ונקודתית.. חזרתי לימי האוניברסיטה.. ואחרי שנזפתי ועקצתי לא שכחתי שהיו גם רגעים טובים ולסיים בנימה עדינה שמוקירה תודה גם על השיעור המר, רגע לפני שמרשה לו לקום וללכת אם יבחר בכך. הפגנתי עוצמה. אבל אז הוא הגיב בהתנצלות. תשובה קצרה של את צודקת והתנצלות אם פגע. כמו בבדיחות, גם כאן זה הכה בי בתדהמה. ציפיתי להמשך ויכוחים. אבל "את צודקת, סליחה" עשה את העבודה והשתיק אותי. הוריד את הגאוותנית חזרה למימדים רגילים ופינה מקום לתחושת חום וחיבה.
לא רציתי להודות בפניו שהמילים שלו כן פגעו בי, בעיקר כי מה שהכאיב לי באמת היה האכזבה מכך שהוא לא קורא אותי כמו שקיוויתי, הוא לא קורא אותי כמו שמר תאילנד קורא אותי. זה איכזב כי זה אומר שלתאילנד יש עדיין מונופול על הלב שלי מבלי שידע או יתכוון. וזה מקשה עליי להפתח ולהכניס לתוכי גברים חדשים. ואולי לא צריכה את כולם אלא רק אחד, ואולי צריכה אחד שיפרגן לי גם כמה אחרים (מולו או לא). ואולי ואולי..
עשיתי 2 קעקועים חדשים השבוע בצד שמאל של הגוף. ולמרות הכאב ולמרות הכל, עדיין לא שקטה מבפנים, משהו עדיין חסר, ריק. פגשתי אנשים. שוחחתי, צחקתי, גמרתי. התרוקנתי פיזית ונותרתי ריקה מבפנים. הסקס הארעי הזה מתחיל לשעמם אותי. רוצה מישהו קבוע להשתעשע איתו, להגשים פנטזיות איתו, להרגיש ולהתרגש איתו.. מישהו שעם הזמן רק ילמד את הגוף שלי והחשקים שלי והעוצמות שלי והיכולות שלי, מישהו שמרוב יכולתו להביא אותי לשיאים של הגוף והנפש, אתמסר כל כולי עבורו.. אני עוד אמצא את הסוטה הקטן שלי שיהיה רק שלי ובשבילי.. הסבלנות תמיד משתלמת :)
