לא אוהבת את המניפולציות האלה, יד אחת נותנת יד שנייה לוקחת, דורשת, מתעקשת. ואני לא רוצה להסחף לתוך מערבולת. מחזיקה עצמי בכוחות על שלא להסחף למשהו שלא יעשה לי טוב עכשיו. במקביל צירפו אותי לכל מיני קבוצות של בדסמ בפייס ואני לא רואה עצמי משתלבת באותה רמה כמו בעבר. הימים שניהלתי פורום סקס בוואלה.. הימים האלה מתו. אינם עוד. הוצאתי עצמי מהוירטואל לעולם האמיתי. וכמו כל דבר שאני עושה ישר עוברת מקיצון אחד לקיצון אחר. ואני טובה בקיצונים, זה איזור הנוחות שלי. רגע אחד טובה ורגע אחד מורדת..
אחד שאני מכירה עושה לי טוב כל פעם שבא, מענג אותי, מפנק אותי, מרגיע אותי, לא משחק איתי משחקים, רק נותן. ואני אוספת לתוכי את האנרגיה ממנו שהוא מעניק, עוד קצת ועוד קצת, אני ניזונה מהנתינה שלו, הוא מחייה אותי מבלי לדעת אפילו. הוא משמעותי אבל נותר רעב. הוא לא מקבל את מה שאחר אולי יקבל ועדיין נותן ומחייה אותי. משמעותי..
ואז מר תאילנד שהוא הכי חבר אבל כשאני בימים האלה של החודש בקושי נוגע בי, אלא אם זה לזיין אותי בתחת כאילו אין לי אף חור אחר. חסר לי המגע הזה, די בחייאת, אישה במחזור בימינו כבר לא מצורעת, האם אני באמת צריכה להסביר את כוחו של הטמפון? לטף, ענג, כולה סגרנו לך חור אחד, השאר כולו לרשותך, נקי וטעים. מכנס דמוי עור, חולצה שחורה שקופה נעלי עקב דקיקים, רוצה שתקרע אותי, שתתנפל כאילו אין אחרת. ואתה מאופק ואני מתחרפנת. את האורגזמות שלי הבאתי לעצמי. את האחרות התחננתי לקבל. וקבלתי.
ועדיין ישנו הריק הזה בתוכי.
האלכוהול לא ממלא את זה כמו שהייתי רוצה למרות שמאפיל, העישונים נגמרו והאלכוהול משיג תופעה קצרת זמן, הגוף רעב למגע מחד, ולא רוצה דבר מאידך, אל תיגעו בי, אל תבקשו אל תדרשו, אני אדון לעצמי, אישה לעצמי, אני לעצמי. לא טעים, כבר לא מענג, עכשיו רק כלי לשרת את השיכחה שרוצה להרגיש. לא רוצה להרגיש שום דבר. לא לכעוס עליך שלא נגעת בי כמו שרציתי, לא לתת לדעתי להטרף עליי מכל אלה שחושבים שבשני משפטים יקנו אותי. איש לא יקנה אותי. רבים לקחו בלי רשות, עשו כרצונם ופצעו את הנפש הרכה. עברו שנים והשריטה עודנה כואבת, מצולקת.
רוצה להתמסר, רוצה להיאבד בדמות אמינה, אוהבת, מעניקה, רוצה להרגיש הכל, ולא רוצה להרגיש כלום. עוד שוט של וודקה מחליק במורד הגרון, חריף ומתוק, עוצמתי וקר. כ"כ הרבה אנשים מסביבי ואני מטביעה עצמי בינהם ולו כדי לא לטבוע בעבודה הקשה של אני עם עצמי. לא רוצה לעשות כלום. היצר הרע רוצה להשמיד, ההרס העצמי רוצה להגיע לידי השלמה ואני זורמת איתו למעט חלק קטן בתוכי שעדיין נלחם כמו אריה. נלחם ולא מוותר. עוד וודקה, עוד ירוק, עוד חום, עוד אורגזמה, עוד גבר שאני לא אזכור מחר איך קראו לו, עוד עור, כמו שחלמתי, עוד נעלי עקב, עוד פנטזיה שמתממשת ועדיין לא ממלאת בתוכי דבר וחצי דבר.
תאילנד גם פגום כמוני, איש אינו מושלם, אבל הפגמים שלו והשריטות שלו מתחברים לשלי, זה לא שאני באמת רוצה להעביר חיים שלמים במחיצתו כבן זוג, הוא כן נעים לגוף שלי, למוח, למחשבה, לפנטזיה, הוא הכי פנטזיה, ועדיין עם כל הרציונל זה מחרפן אותי לחשוב עליו נוגע באישה אחרת. איך יכולה בו זמנית לפרגן לו ולקנא בד בבד. זה מטורף. זה שורף הכל מבפנים. לפעמים רוצה שיגיד לי שאסור לי, שמותר לי רק אותו וזהו, שיעשה בי כרצונו, שיעשה הכל, האדם היחידי שאני מוכנה לעשות כל מה שיגיד אם רק יגיד אבל הוא לא אומר. ואני סבוכה בין מה צריך ומה כדאי ומה מומלץ ומה רוצה ומה מפנטזת, והכל מתערבב ולשום דבר אין באמת משמעות עד שהמילים לא נאמרות. המילים לא יאמרו, זה כבר ברור, ועדיין מפנטזת שיאסור עליי להזדיין עם כל העולם, שיעניש אותי כשכן, שיהיה הכי קשוח, הכי אוהב, הכי מתלטף והכי סוטר, שיסחוף אותי לכל הפינות שאני מפחדת להכנס אליהם או סתם מתביישת או חסרת אומץ, שימתח לי את החבל ויגרור אותי בכח לפינות שאני הכי לא מרגישה בהן בנוח, שיפרוץ לי גבולות, כי הוא מכיר אותי כמו שאיש לא מכיר.
המח דופק, האלכוהול מעורר כבר בחילה, מתגעגעת לעשן הירוק, לחום, לכל דבר שיעיף אותי למחוזות רחוקים ויבטיח לי להיות כל מה שאני לא ביום יום, שאחווה את מה שביום יום אני מונעת מעצמי בגלל הילדה הטובה שגרה בתוכי ולא משחררת. המלכה והשפחה חיות בתוכי בו זמנית וכל אחת רוצה משהו אחרת. הטירוף הזה אוכל בי כל פיסת שפיות. הבלגן האינסופי הזה..
שומעת את אותו שיר שוב ושוב ושוב ושוב.. (עוד רגע גם אתם) האלכוהול מכסה כל פיסת שפיות נותרת. הציעו לי מסג' לפני השינה. סירבתי. הראש מסתובב, הגוף כואב, הבחילה לא עוזבת, לא מזהה את עצמי, לא מחוברת לעצמי, מרגישה אבודה ולא מפוקסת. רגע אחד רוצה שתחבק אותי ותגיד לי כמה שאתה אוהב אותי, ורגע אחר רוצה את הזין שלך עמוק בתוכי תוך כדי הצלפה.. רגע אחר רוצה להוריד אותך נעול על ארבע, לפתוח לך את התחת ולהתפנק עליך.
הוא יכל למצוא את הבלוג הזה בשנייה לו רצה. הוא לא מחפש. נותן לי את הפרטיות שלי לשחרר. להתרוקן. אבל עמוק פנימה מקווה שכן יראה, שכן יקרא שכן יתמודד עם השדים והשלדים שהוא כבר מזמן מודע אליהם, רק עכשיו בגרסת 2.0. שיתפוס אותי בין ידיו ויאפס לי את המערכת. כולי יצאתי מאיפוס בחודש האחרון ועומד להתחיל לו שבוע נוסף. שוב ריצות בין פגישות עם גבר אחד לאחר, ניסיונות לפזר עצמי בין כולם ולשמור על שפיות מינימלית..
הנפש לא מוצאת מנוחה והגוף מתחיל להתפרק בצמוד אליה. הכל כואב, מעיק..
אלוהים תן לי כוח. לעמוד מול כל המפלצות ולא להכנע, להלחם ולנצח..
תן לי כח להלחם, תן לי כח להתעקש על עצמי, בין שוט של וודקה לסגריה שניצתת..
רוצה שתילחם עליי כמוני. שלא תשחרר אחיזתך, לא משנה כמה אאבק,
שתזכיר לי למה עשיתי את הכל, שתזכיר לי להחזיק מעמד ולא להפסיק להלחם על חיי לרגע.
להזכיר לי את כל מה ששכחתי או הדחקתי מתוך נוחות ושטות.
אהבה כבר לא תספק, אם תאמר לי שאתה אוהב אותי אהבת אמת הכל יקרוס לתוך עצמו,
אם תגיד לי שאהיה רק שלך, קרוב לודאי שלא אעמוד במילתי,
ועדיין רוצה לשמוע את המילים מהפה שלך,
רוצה שתתעקש, שתילחם בי, איתי, לצידי, מולי..
שהמוזיקה תצעק כשאנחנו נוסעים לנו בדרכים לעבר הלא נודע.. אני אוהבת לנסוע איתך..
אוהבת אותך, אבל לא כמו שאהבתי בעבר, זו לא אהבה רגילה, היא אחרת,
והיא משנה את הגוונים שלה בכל יום שחולף, מפחדת להרגיש פחות, מפחדת לרצות פחות,
רוצה שתלחם, רוצה שתתעקש ולא תוותר לי, תהיה המנטור שלי, האלוהים שלי, האחד שיכול לי..
רוצה להרגיש כמו קודם, ואז מאידך, רוצה לא להרגיש דבר.
רוצה להרגיש אותך עושה בי כבשלך,
הראש כבר לא יציב, התחושות מתערבבות, האלכוהול עשה את שלו..
רוצה לאבד כל צלם אנוש בין זרועותיך, להתמסר לך, כולי לך, כל שתבקש לו יהי..
רק תבקש, תדרוש, תתעקש.. בבקשה.. תן לנפש המשתוללת שלי מקום אחד בטוח לנוח בו..
