אתמול פירק אותי. אין סיבה למוצש כזה מחוק ועוד בלי שום קשר לשביזות יום א' או לעבודה. ואז הלכתי לישון וחלמתי שמר תאילנד גר כמה בתים ממני, כולנו בבתי קרקע עם חצרות גדולות, זוכרת עצמי כמהה לראות מה איתו אפילו שזה לא "היום שלנו" אז הולכת ומציצה לו מהחצר לבית, וכל מיני אנשים שאני לא מכירה מסתובבים שם. אותו דווקא לא ראיתי. אני זוכרת שהרגשתי תחושה של חסך. בהמשך החלום הוא צץ לידי ודברנו על דברים והיה נחמד. היינו חברים. אבל לא נאהבים. בחלום זה הרגיש טבעי ונורמלי. ואילו הבוקר כשהתעוררתי מהחלום זה קצת הרגיש עצוב לחצי שנייה. אז נזכרתי בהתכתבות שלנו לפני השינה, בבקשה שלו שאתאפס על עצמי, שאפסיק להסתחרר מטה, לפני שאני אתרסק. שאטפל בעצמי. אז החלטתי לעשות מאמץ.
יום ראשון. יום ראשון בשבוע, יום ראשון של חזרה לעצמי. שתי מטרות הצבתי להיום:
הראשונה- לקחת את כל הכדורים שלי. השנייה- ללכת למכון.
היום הגדלתי לעשות, אפילו קניתי ולקחתי את המולטי ויטמין. לו ידעו מטפליי השונים שכבר למעלה מחודש לא לקחתי כלום.. הייתי ודאי מקבלת בראש ולא במובן הנעים של המושג. [אני קצת מוטרדת מהשילוב הצפוי בין הכדורים המאפסים לאלכוהול המערפל. מצד שני אולי זה יתן מוטיבציה למצוא עשבים במקום..]
יום I - היום הייתי טובה. לקחתי את כל הכדורים השונים. ועוד שעה אגרור עצמי למכון.
עם טייץ חצי שקוף וגופייה, נתמודד עם הקושי של השרירים אחרי כמה שבועות, וניזכר כמה כיפיים המבטים מסביבי..
כנראה שכמו בכל דבר אחר בחיי בחצי שנה האחרונה, גם פה אני צריכה להתמקד ביום אחד בכל פעם.
לא להביט רחוק מדיי כדי לא להסתחרר. לא להביט גבוה מדיי או נמוך מדיי או רחוק מדיי.. ולנשום. ולעשות עוד צעד ועוד אחד.
אני לא טובה בנקודות אמצע. אני טובה בקצוות. לכן קצת חוששת.
אם מהרס עצמי אני אעבור לצד הנגדי של שימור עצמי, אני תוהה לאן הרוח תנשוב.
האם הנזירה תשוב?? ואולי אם המנזר? מעדיפה את המאדאם..
לא יכולה לצפות מה יקרה ומה יהיה, אז בינתיים שמה מבטחי בידי היקום..