יום שני. כל הכדורים נבלעו, ואתמול גם הייתי במכון. מאחר ואימוני הכוח מיועדים ליום כן יום לא (או לפחות זה מה שאמרה לי המאמנת שם) אז היום יש לי יום פנוי. לא בטוחה מה רוצה לעשות איתו. לא בטוחה מה מרגיש לי. רגע אחד רוצה מישהו אחד ורגע אחר לא רוצה בכלל. המחזור עזב בשעה טובה ומוצלחת את גופי עד הפעם הבאה, אבל הותיר מאחוריו חשקים לטעמים, והיעדר חשקים אחרים.
מה שאומר שהפעם, בין אם יש או אין קשר לכימיקלים, אני צריכה את הגירוי האינטלקטואלי יותר מתמיד. תמונות עירום לא נוגעות בי, פיתויים מילוליים לסקס חולף מעליי.. ואל תבינו לא נכון אני מאוד מעריכה את המילה הכתובה, אפילו יותר מזו הנכתבת לעיתים, אבל יש דברים שאתה תאמץ לתוכך כשנאמרו ממישהו שמכיר אותך כבר זמן מה, ולא מאדם ארעי שרק עבר פה במקרה ונתקל בתמונה עם המחוך האדום. וכן, עוד לא מדדתי את הסגול.. וכך, בימים אלה קשה לי יותר להתמסר בקלות, הספונטניות ממני והלאה והזרימה.. הזרימה נחבאת מאחורי סכר. צריכה מישהו שילך את האקסטרה מייל עם האקסטרה צ'ארם. מה הסיכוי שהוא במקרה פה.. תוסיפו לזה את זה שאני בימים אלה יותר דומיננטית מפאסיבית, אבל עדיין מתייחמת בקלות יותר משולטים, וקבלנו מתכון למשחקי כוחות.. ודווקא זה כן מדליק.. שולט, שיקבל את המקום שלי, שלא ינסה להנמיך אותי או לרסן אותי למרותו, אדם חכם שידע את הכח הרב שטמון בגבר עוצמתי שלצידו אישה עוצמתית.. כזה אני צריכה.
בבוקר קמתי במוד לשמלה. אז שמתי גרביון שחור, שמלת בורדו עד הברך עם שרוול 3/4 וחגורה דקיקה על המותן, והמגפיים הגבוהות שקניתי שנה שעברה בקנדה ומאז חורשת להן את החיים.. כמה גבוה העקב - ככה נוחות. לא הצלחתי לשחזר את זה עם אף מגף שקניתי פה מאז. אספתי את השיער לצמה על הצד, עוד מסתגלת לתספורת החדשה, איפור עדין, מעיל עור ולדרך.
את הרחובות עטפו ערפילי בוקר, וזה באמת הרגיש כמו ללכת בתוך ענן, במרכז השמיים, קריר ולח.. דמיינתי עצמי בעצם הולכת לי בתוך שדה רחב ידיים, הדשא רטוב מהטל לוטף את כפות רגליי, מלחך מקצוות השמלה.. דמיינתי קרני שמש נסתרות משחקות מחבואים ומדיי פעם יוצאות מבין העננים לנשוק לעורי הלבן.. מתגעגעת לימים החמים, בלי גרביונים, רק עור ובד, ושמש, ושיער אסוף ונשיקות שמש.. ולפעמים בלי תחתונים כי ככה תוכל לטרוף אותי בחטף..
לא יודעת עדיין איך מרגישה. לא מסתגלת עדיין. יום שני כהלכתו, יום שני ללא אלכוהול או עשן. הפיכחות הזו משעממת אותי. החוסר במה שזה לא יהיה מתחיל לבלוט. השקט שבהיעדר החומרים האחרים מביית אותי. מקטין את חשקיי. מרוקן ממני דברים שאני מעדיפה שיבעבעו בי ויפרצו החוצה. התחושה של תוך תוכי הולכת ונרדמת כמו היפיפייה הנרדמת רק מעורר בי שאת נפש. משתדלת לשמור על אופטימיות, על האמונה שזה זמני. שהחשק יתעורר בי בקרוב בזכות גירוי נכון.. מקווה..
