הפסיכולוגית אמרה לי בתחילת השבוע שאני אצטרך באיזה שלב להתמודד עם הכאב מההתפכחות של האשליות, להתמודד עם הפער העצום שצברתי בין מה שאני חיה לבין מה שהלב שלי כמה אליו ואני עסוקה בלהדחיק את זה עם כל הבריחה הקבועה. היא אמרה שאצטרך להתמודד עם הכאב הזה אבל בלי סמים ובלי אלכוהול (והיקום הוסיף לעניין גם את בלי סקס) ובלי כל מה שאני בורחת אליו. לעצור במקום, ולהרגיש. להרגיש מלא והמון וחזק. כמו שרק אני יודעת. בכל העוצמות. עד שיכאב. מה זה יכאב, ישרוף, יכתוש, ינפץ, יפרק, ימעך ויותיר אותי מעורטלת מהכל על האדמה הקרה. כי הרי מכאב צומחים. אז בחצי שעה האחרונה אני בוכה.
לפני 7 חודשים הייתי לפני השינוי שבעצמי יזמתי. הייתי במקום טוב. נחושה. בטוחה. מאז העולם שלי התהפך מאה פעם. שני כוחות פנימיים נאבקים בתוכי, שניים על כל בלגן. רוב תחומי החיים שלי נמצאים בכאוס מוחלט כרגע, או לפחות שלב לפני פיצוץ. ויש באויר תחושה איומה של סוף. לא יודעת להסביר. כאילו כל מיני דברים שהתרגלתי אליהם, שאהבתי, שהרגשתי, כל מיני דברים שהתבגרו לתוכי.. הכל עומד להסתיים. בשאיפה להפוך מגולם לפרפר. הבעיה שלהבדיל מהפרפר, אני מודעת לתהליכים.
תמיד הייתי טובה לספרינטים, פחות לפרוייקטים ארוכי טווח. כל מה שארוך טווח דרש ריכוז שלא תמיד היה לי, אנרגיות שבאו והלכו..
העוגן שלי פחות מעגן אותי לאחרונה. השבוע התחילה לחלחל לי התובנה, הוא אולי האחד שלי, כרגע, אבל אני לא האחת שלו. וזה כואב בכל פעם שחושבת או אומרת את זה לעצמי. ואולי זו הדרך היחידה להתגבר ולהמשיך הלאה. להודות בזה שאם אני לא האחת, אולי כדאי לפנות לו יותר זמן, לאחרות. ואולי זה הזמן שלי להתפנות לאחרים. ואולי העולם צודק, אולי להתעקש שזוגיות זה לא בשבילי, רק הורג אותי מבפנים בכל יום.
בעבודה המצב מחמיר, אני עובדת התקפי חרדה מדיי יום בעודי שם. רע לי ואני לא מסוגלת להרים עצמי באופן אקטיבי ולפלס דרכי החוצה. התחיל שם תהליך שלא לטובתי, ומשהו מזוכיסטי בתוכי רוצה להמתין ולראות איך זה יתפוצץ עליי ואיך אגיב. הכאב הזה, החיים.. כאב הוא טעם החיים מסתבר. אבל את חכמה גדולה, אני אומרת לעצמי, חכמה כשאת על עשבים או אלכוהול. עכשיו נראה אותך מתמודדת, כששעות הערב מתקרבות, השעות הקשות, וכל מה שבא לך זה חיבוק וחיבור. עכשיו תתמודדי עם הבחירות שלך והכאב.
אני מרגישה מתנדנדת על הסף. זקוקה ליד חזקה מכוונת. לא בטוחה שזה נמצא היכן שזה היה עד היום, או בכלל במקום שבהישג יד. בטבעיות אני מנסה להתגבר בעצמי ולא להיעזר באחרים, למרות שזה נהיה קשה יותר עם השנים. אבל.. יותר קל להתכנס לתוך הקונכיה שלי מאשר לעמוד מול הראי ולהודות בכשלון להתמודד עם כל מה שקורס סביבי בו זמנית, זמני ככל שיהיה. הכל ככ מתפרק מסביבי, האדמה רועדת מתחתיי ואני לא בטוחה במה להיאחז כדי לא ליפול פנימה..
עייפתי.. רוצה לברוח רחוק. לעזוב הכל ולברוח.
