סופש מסוייט, סופש של דממה. שישי היה בין 4 כתלים. למעט פגישה קצרה מתחת לבית, עם מישהו שהכרתי באיזה אתר הכרויות לפני חצי שנה שטרם התייאש. היה נחמד, פגישת סגריה. אפילו הביא לי מתנה קטנה. חמוד. התרגש נורא, צחק המון, חיבק המון. לי זה היה קצת מוזר. הבפנוכו שלי רצה לברוח. אבל חייכתי וזרמתי עם השיחה עד שהלך.
בלילה חלמתי שאני באיזה מקום גדול, חלקו פתוח חלקו מקורה, הרבה דוכנים לממכר מזון ושאר דברים קטנים.. אני זוכרת עצמי מטיילת בינהם, רוצה לקנות דברים, מתקרבת מהפתוח לאיזור המקורה ואז בלי שום התראה להבות ענק מופיעות מכל מקום. המקום עולה באש, אנשים מתחילים לברוח לכל עבר, אני לכודה.. ואז.. התעוררתי.
קמתי הפוכה ונותרתי הפוכה לאורך כל היום. אולי הייתי צריכה לעשות משהו בקשר לזה קודם. אבל עד שהחלטתי לקחת כדורים להרגיע את הנפש, עוד הספקתי לדמיין עצמי נעלמת, הספקתי לדמיין עצמי מתה, דמיינתי גם איך אני לוקחת שבוע ונעלמת מהרדאר של כולם. דמיינתי את כל התרחישים. רוב הבפנוכו שלי מתכווץ בחוסר אונים ורוצה לברוח. רחוק רחוק. להרגיש מוגנת מהעולם שלי. חלק קטנטן רוצה להשאר. החלק הזה שקט וחסר אונים לא פחות, אבל הוא היחידי שמותיר אותי שפוייה מספיק כדי לקום בבוקר וללכת לעבודה. החלק הקטנטן הזה מתפלל לעזרה ומקווה לטוב. כי אם הנפילה ככ עמוקה, העלייה ודאי תהיה קסומה. אבל עד אז..
Humpty Dumpty sat on a wall,
Humpty Dumpty had a great fall.
All the king's horses and all the king's men
Couldn't put Humpty together again.
החלטתי להתנתק מאנשים השבוע עד כמה שיתאפשר. כן, גם אלה שבד"כ עושים לי טוב. להתנתק מהעולם. לו יכולתי, הייתי נכנסת לאיזו מערה ומתנתקת. לו יכולתי הייתי לוקחת חופש (ללא תשלום כי אין לי ימי חופש והבוס שלי נבלה) לשבוע ככה, ונעלמת. פשוט נעלמת. אמצע שומקום, ואולי אמצע העולם האמיתי. לחזור להרגיש שוב בחיים. ומה זה חיים בעצם?..
הפסיכו בקשה שאכין רשימה של דברים שעושים לי טוב, גורמים לי אושר. הרשימה קצרה. כמעט אף פרט ברשימה לא בצעתי בשנה האחרונה. אין מנוס מלבד שינוי. שוב שינוי. שוב מלחמות. נמאס לי מהקרבות האלה. החיים שלי היו הרבה יותר יציבים לפני כל זה. ועכשיו מה? הכל מתפרק. אין מנוס. ואולי זו ההתחלה של הסוף? אולי זה הזמן להותיר חותם לפני שלא ישאר דבר. להשאיר לפחות גופה נורמלית.
איך מרגיש הלמטה? כמו גיהנום יומיומי. פחד, חרדות, אילחושים ברחבי הגוף, בדידות איומה, מחשבות אובדניות, טיפולים שלא עוזרים מעבר למינימום הנדרש כדי להותיר ראש מעל המים. אבל לפעמים.. לפעמים רוצה לשחרר את הכל. להפסיק להלחם ופשוט לטבוע.. כמה רע זה כבר יכול להיות?..