Bigger on the Inside

שלחתי באמצע הלילה הודעה לבוס שלי שאני לא אגיע היום ומחר. שאני עוברת משהו וזהו.
הוא שלח לי חזרה ב6 וחצי בבוקר נאום באורך הגלות. התעלמתי. מרגישה שאין לי אוויר.
לא יכולה יותר עם התקפי החרדה האלה במהלך יום עבודה, ועם הלחץ שבתוכי.
לא יכולה יותר עם התחושה שאין לי שליטה על שום דבר בחיים האלה.
לא יכולה עם התחושה הזו שלא נוח לי בתוך העור שלי. שלא נוח לי עם עצמי,
לא נוח לי עם מי שאני, כי האני החדשה לבד ולא יודעת מי היא..

לפעמים יש רגעים שבהם רוצה לשלוח יד, להושיט אותה למעלה, שיעזרו לי לצאת מהבור שלי.
אבל באיזו יד להיאחז? איזו יד תמשוך אותי ואיזו יד תדחוף אותי עמוק פנימה?? על מי אפשר לסמוך?..

אני לא יודעת מה אני מרגישה בחלק מהזמן. כאב? תסכול? בלבול? עצב? בדידות?
חסר לי החבר לדבר איתו, לחלוק, אבל אני מבינה שלא יכולה להשען עליו כל הזמן, מה גם שלאחרונה הוא פחות קשוב.
שלחתי לו אתמול הודעה שאני מורידה פרופיל לכמה ימים אז שידע למה אני נעלמת.
אני צריכה לשחרר ממנו. אני יודעת. אני צריכה להתרכז במישהו אחר שיתן לי את מה שאני צריכה.
אבל מה אני צריכה? ומה אני רוצה? ולאן אני הולכת? ומתי יגיע הסימן האלוהי הזה שהנה השמיים מתחילים להתבהר???

הלילה לשם שינוי לא היו סיוטים. ישנתי. הזאנקס עבד מצוין כנראה.
בא לי ים. לשבת מול הים ולהביט בגלים. לא על החול כמובן, אבל..
פשוט לנשום את הבחוץ, את העולם, את הטבע, את כל מה ששונה ממה שאני נחנקת ממנו בימים אלה.
להחליף את הנוף שסביבי. לנשום, להרגע, לנשום לנשום לנשום.. 

במקום זה בטח אצא אחכ לשבת בבית קפה עם המוזיקה באוזניים, עם מחברת ועט.
לנסות להוציא החוצה, גם אם זה רסיסי בילבול.. גם אם זה חלומות מנופצים.. על החיבוק הזה שלא מגיע..

אלוהים.. שלח לי ישועה בדמות חזקה ומעוררת השראה, מישהו שיזכיר לי שבעולם האמיתי יש גם הרבה אור,
שיזכיר לי שיש בתוכי הררים של אור, שרק צריך להעיף את העננים כדי שהכל יתפרץ ויאיר לכל עבר..

שלח לי מלאך..