יום חדש.
מדהים לגלות שהבטן שלי לא משקרת.
עשיתי בשכל כשלקחתי יומיים בבית. איזה מזל שיש לי עוד את מחר..
עשיתי בשכל כשהתעלמתי מההודעה מהבוס ולא נתתי לזה להרוס לי את מצב הרוח.
עשיתי בשכל כשהכרחתי את עצמי לצאת בצהריים החוצה לשמש. להתחרדן..
עשיתי בשכל כשלקחתי איתי מעיל לכל מקרה שלא יהיה. כי כשזו שקעה... קררררר...
בצהרי היום יצאתי מהבית אחרי שעה של שכנוע עצמי, צעדתי קילומטר והתיישבתי בבית קפה שקרוב למרפאה,
צליתי עצמי בשמש עם אמריקנו וסגריות, עם כריך קטן ליד שאחרי כמה ביסים ארזתי והרווחתי יופי ארוחת ערב,
אבל כמה שניסיתי להתנתק מהעולם, ההודעות לא הפסיקו לזרום, למרות שאמרתי לעולם שאני מתנתקת ותנו לי קצת שקט.
הוואטצפ, ההנגאאוט, המסנג'ר בפייסבוק.. פאק! תניחו לי קצת! היה שלב שהשתקתי את הטלפון וזהו. שמתי לי באוזניים את השירים שהעליתי היום לטלפון וזהו, רק אני והשירים והשקט. כשיש מוזיקה בפול ווליום לא שומעים את המחשבות, לא שומעים את הפחדים ובטח לא שומעים את החרדות.
כשהגעתי לפסיכולוגית לא ידעתי לאן הסשן שלנו יזרום הפעם. ידעתי שאני הולכת לשפוך בפניה את מר גורלי וכך היה, אבל לא תיארתי שיתגלגל לאן שזרם. אחרי שיחת ה-רע לי קשה לי אני לא מצליחה לצאת מהבור שנפלתי לתוכו, התחלנו את תרגיל ההרגעה, השחרור, הדמיון המודרך שעשתה לי, אבל בשנייה שלרגע הרפיתי הכל התפרץ החוצה. בעיניים עצומות, לא הצלחתי לשלוט בזה. הדמעות לא הפסיקו לזרום מעצמן.. היא הלכה להביא לי טישו ואני כל הזמן מצאתי עצמי מנגבת מסקרה שנמרחה. איכשהו מהשאלות שלה וההכוונה שלה, היא החזירה אותי לגיל 8, לזכרון הבדידות הראשון שלי. אחכ קפצנו לניסיון ההתאבדות שלי בגיל 14 שמסתבר שהיה איכשהו קשור להכל, ודווקא עכשיו, שנה ומשהו מאז שהתחלנו, עכשיו היא הצליחה להגיע לעומק האמיתי, לנקודה שמסבירה את חלק מהסכימות העקומות וההרסניות שלי. החיפוש האינסופי אחר אהבה שתהיה, תינתן מרצון ותישאר, תשומת הלב שלא הגיעה במהלך השנים, ה-מישהו לדבר איתו, ה-מישהו שיהיה שם, מישהו עבורי ולא רק אני עבור אחרים.
במחשבה מעמיקה לאחור, אני חושבת שזו אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב, לא רק שירים וסיפורי אהבה (ולימים אירוטיקה) אלא גם יומן, בלוג, תחילה בתפוז וכעת פה. הצורך להוציא החוצה בלי שיסיטו באמצע השיחה את הנושא למשהו אחר. כך וכך דק' שהן נטו שלי. נטו אני. ופתאום יש מי שקורא אותי, יש מי שמקשיב לי. יש מי שאכפת לו מספיק כדי להכנס מעת לעת ולקרוא את מה שליפעתי יש להגיד. להכנס לנבכי נשמתי לזמן קצר. יש תגובות, אין תגובות, זה לא משנה, העיקר לדעת שבתוך העולם הזה יש לי פינה, גם אם בחצייה ציבורית ובחצייה אנונימית, פינה שלי להיות אני במערומיי. ולדעת שגם האחוז הקטן של מי שקורא אותי, האחוז הזה מרגיש אותי, מבין אותי, את האהבה והכמיהה, הכאב והבדידות, כמו גם השמחה והעונג.
הפגישה איתה התארכה מעבר לשעה הצפוייה, ואמנם הדרך עוד ארוכה, סוף סוף הצלחנו לחבר כל מיני נקודות שלאורך השנה ומשהו האלה לא התחברו. הכל מתחיל בילדות, כמה לא מפתיע. וכשההורים שלך, בלי שום כוונה רעה, דופקים לך את החיים פשוט כי הם עסוקים במלחמת קיום, אז איפה הפליאה שאני לא ממהרת להיות הורה? את השריטות שלי בקושי פותרת בעצמי. איפה הפליאה שאינטיליגנטית ככל שאהיה, יפה ומוכשרת, רגישה ואמפתית ככל שאהיה, אני שרוטה ביותר רמות ממה שאי פעם אוכל להסביר או לתרץ.
כשיצאתי ממנה נעמדתי מחוץ למרפאה ולא ידעתי מה לעשות. נעמדתי באמצע הרחוב הקטן הזה, מציתה סגריה, משיבה את משקפי השמש על העיניים, ונטועה במקום. מה עכשיו? ניסיתי להשיג את אחותי. היא גרה ליד אז חשבתי שאולי.. אבל היא לא ענתה. אז הפעלתי את המוזיקה והתחלתי ללכת. הלכתי הלכתי הלכתי, הביתה? לא יודעת. אז פשוט הלכתי.. באיזה שלב התיישבתי על ספסל שקרני השמש עדיין נגעו בו, לקחתי כמה ביסים מהכריך כי הבטן נדבקה לי לגב, וחתולת רחוב החלה לחזר אחריי בעקשנות. דברתי אליה וחלקתי איתה את הטונה. היא בתמורה נתנה לי יללות ומבטים. תשומת לב. סיימתי, נפרדתי ממנה לשלום והמשכתי ללכת. כן ים לא ים כן ים לא ים. מאתמול התלבטתי לגבי לנסוע לים. השעה כבר היתה קרובה לשש.. כן ים לא ים.
צעדתי עד שהתקרבתי לתחנת אוטובוס ואמרתי לעצמי שאם מגיע אוטובוס זה הסימן ואני אעלה. הוא בא אז עליתי. וכך בספונטניות שלא אופיינית, מצאתי עצמי נוסעת להרצליה. איזה חוף? לאן אני נוסעת? איפה לרדת? מה לעזאזל אני עושה? הגברתי את המוזיקה והתעלמתי מהדמויות הזקנות שהתחלפו במושב לידי. אחותי התקשרה כשנכנסתי להרצליה, מפה לשם זרמתי איתה שתצטרף אליי. מה יש לי להפסיד? לכל הפחות הרווחתי טרמפ חזרה. אז אחרי פקק מזעזע בכפר שמריהו (פעם אחרונה שנוסעת בפאקינג מאסף הזה) ואחרי שצפיתי בשמש נעלמת לי מהשמיים לאורך הדרך, זכיתי להביט בסופה כשנחתתי בסופו של דבר ליד מלון דניאל..
באותם רגעים, שמחתי שהספקתי את מה שהספקתי, למרות שככ רציתי לראות אותה שוקעת..
כאילו הצפייה בשקיעה הזו תשנה את חיי מקצה לקצה.
ישבתי עם אחותי על סיידר חם ויין (לא מספיק אלכוהול) ושטחתי בפניה את צרותיי כמו שלא עשיתי כבר זמן רב מדיי. והיא הקשיבה כמו שמזמן לא הקשיבה. דברתי על האהבה הלא ממומשת שלי, על האיכס בעבודה, על האטרף ההורמונלי (היא השביעה אותי מחר לקבוע תור דחוף לרופאת נשים כדי שיתנו לי מענה הולם), על חוסר האיזון הכימיקלי (טוב, הפסיכיאטרית שוברת את הראש על זה, למה שגם אנחנו נשבור יחד איתה?) על האכזבה מזה שנעצרתי אחרי 28 קג ולו בגלל שהפסקתי להתעמל וההורמונים שלי כל הזמן אומרים לי "פיצה פיצה פיצה" (אני בגמילה מפיצה כבר שבועיים), על העולם הבדסמי שלי לא ספרתי לה. על הבילבול שאני חשה מאז המפגש שהייתי בו, לא העליתי בפניה. את זה שאני כבר לא מוצאת עצמי פתאום. שקודם הכל היה ברור וידעתי מה אני אוהבת ורוצה ומה פחות, ופתאום הכל מאיים ומפחיד אותי, המחשבה להפתח למישהו חדש מעוררת בי חרדה איומה, כמו להגיש את הלב שלי על מגש לאדם זר ברחוב ולהגיד לו תתכבד, תרגיש כמו בבית. לא הכל יכולתי לחלוק איתה, אבל מה שכן עשה לי סדר. היא עשתה לי סדר.
ככה זה אחות גדולה אני מניחה, כשהיא באמת מקשיבה, כשאני באמת נפתחת בפניה, והיא הבינה והיא עודדה, ולזמן קצר הרגשתי פחות לבד. אמרה לי שאין מצב בעולם שבמצבי הנוכחי אני יכולה לפתור את הכל, להתמודד עם הכל. אמרה שגאה בי על הבגרות שלי לזהות את הנקודות הבעייתיות ברמה ככ ברורה ובוגרת. נתנה לי כמה טיפים והכוונה ומשימות.
בדרך הביתה זה היכה בי. כל מה שאני צריכה זה יד מכוונת, הכוונה. לא משפטים בנוסח של הכח בתוכך, תוציאי אותו מעצמך ותתמודדי בגבורה. זה לא עובד במצב הנוכחי. כשאני שקועה ככ עמוק ובחוסר איזון כזה חריף לתת לי להתמודד עם הדברים בעצמי.. משול ללהניח אותי בצד הדרך באמצע שומקום ולהגיד לי תתמודדי. את מסוגלת. אז גם נזכרתי שהיום אמר לי אחד מקסים שאני לא צריכה להרים את עצמי לבד, בשביל מה יש חברים ואנשים שדואגים לי ואוהבים אותי אם לא בשביל לתת בדיוק את הדחיפה הזו. זה גם השלב שהתחלתי לתהות אם כל מי שטוען שאכפת לו באמת אכפת לו, ואם כל מי שטוען שרוצה לעזור לי אכן מתכוון לזה או שזה פשוט משהו שנוח להגיד כדי לצאת בסדר.
אז עדיין לא בשיאי, עדיין לא קרובה לפיסגה. דיי רחוקה אפילו. אבל.. לכמה שעות, ועם עזרתו הנערצת של ואן גוך, חדרה לתוכי אופטימיות זהירה. אני אשרוד את זה. המחזור האינסופי הזה יגמר. התשוקה שלי תחזור. השפיות שלי תחזור. האהבה שלי לחיים תחזור. המוכנות שלי להלחם על חיי תחזור. ומי שירוויח אותי בסופו של יום יהיה זה שהיה איתי באש ובמים. בעיקר באש. בלהבות השאול..
לא הולכת להתחנן על נפשי בפני בני אדם. לא הולכת לבקש תשומת לב. לא עשיתי את זה כילדה ולא אעשה את זה כאישה בוגרת. מי שירצה בי יהיה. מי שירצה בקרבתי יהיה. מי שיחשוק בי ירוויח. מי שיכיל אותי יתעשר. לטוב ולרע, אני זו אני. הגיע הזמן שאני אחבק את עצמי באהבה רבה, גם ובעיקר כשזה נורא נורא נורא קשה לאהוב מישהי שמעורערת לחלוטין ממשבר שמעולם לא ביקשה או ציפתה לו.
אני לא אשמה בכל מה שקורה לי. זה המסר הראשון להיום. אני לא אשמה במה שאני חווה. איש לא אשם. זה חלק מהתהליך, זו חלק מההחלמה. הגיע הזמן שאפסיק לכעוס על עצמי ועל העולם על זה שהחיים נותנים לי סטירות ב7 חודשים האחרונים. וזה בסדר שקשה. וזה בסדר שמעיק, וזה בסדר גם אם זה על גבול התמוטטות עצבים כוללת. זה בסדר להרגיש לבד, וזה בסדר להתבאס שלראשונה בחיי אני הולכת להעביר ליל סדר בגפי בלי ליל סדר כי המשפחה שלי תתפזר לקצוות שונים של העולם. זה בסדר לא לרצות להקים משפחה עדיין למרות ש-38 מתקרב במהירות. זה בסדר לרצות זוגיות, מישהו משלי, שיאהב ויעניק (גם אם ההגדרה שלי לזוגיות היא פחות נורמטיבית). זה בסדר ומותר לי. מותר לי לרצות. וזה בסדר להתאבל כשאני מבינה שהפנטזיה שהיתה לי בראש לא דומה למציאות. זה בסדר שיכאב לי כשאהבה מרגישה לי חד צדדית. זה בסדר לכאוב. זה בסדר לרצות יותר. זה בסדר להיות אנושית, פגומה ככל שאהיה.
זה בסדר. מותר. חמלה. כבר מזמן הפסיכו אמרה לי לתרגל חמלה כלפי עצמי. לאסוף לזרועותיי הוירטואליות את הילדה הקטנה שבי, זו שלא קיבלה מספיק חום ואהבה בילדותה, זו שהחיים סטרו לה, זו שניסתה להתאבד, זו שהיתה כל הזמן לבד, זו שלא הבינו אותה, זו שלא טרחו לנסות להבין אותה, זו שפירשה לא נכון מגע מיני כהפגנת רגשות ולקח לה למעלה מעשור וחצי להבין שאהבה זו אהבה וסקס זה סקס ונא לא לערבב בין השניים. תודה. לחבק את הילדה הקטנה שבתוכי ולהגיד לה, גם אם איש לא יאהב אותך כמו שמגיע לך, אני אוהב אותך. כי את מדהימה. את עברת הרים וגבעות ושרדת. את אהבת וכאבת ואהבת שוב וכאבת שוב. את ניסית ונכשלת וקמת וניסית שוב. את הלכת לניתוח מטורף ויצאת ממנו כמו לביאה ונלחמת. למרות הכאבים ולמרות ההגבלות ונלחמת. ועכשיו נחלשת. וזה בסדר. אני אוהבת אותך גם אם את חלשה. אני אוהבת אותך גם אם את לא כמו שחשבת שתהיי. אני אוהבת אותך גם אם לא הגשמת את החלומות שלך. אני אוהבת אותך גם אם לא מצאת מישהו אחר שיאהב אותך כמו שמגיע לך. כי הוא אידיוט והוא טיפש. את לא אשמה שהוא לא רוצה. את לא אשמה שהוא לא מתאים.
את לא אשמה שהוא אולי האחד שלך אבל שאת לא האחת שלו. את לא אשמה בזה. את יפעתי. את מלכה משכמך ומעלה. את גיבורת הסיפור שלך. ומי שלא יודע להעריך את מי ומה שאת, מי שלא רוצה אותך לעצמו, הפסד שלו. פאק איט. כואב? שיכאב. עד שיעבור. יהיה מה שיהיה אני אוהבת אותך. כי מגיע לך שיאהבו אותך. מגיעה לך תשומת הלב. מגיע לך להרגיש חשובה מספיק. מגיע לך ככ הרבה.. ואם תרצי לבכות קצת, זה בסדר. תבכי. תשחררי. אני אהיה פה בשבילך כשהדמעות יתייבשו. ואם אחריהן יושיט לך יד, אם מתחתית הבור תישלח יד שתעביר בך ביטחון ואמונה.. אני עדיין אהיה פה. איתו או בלעדיו. אבל אקווה בשבילך, קטנטונת, אתפלל בעבורך.. האהבה תגיע גם אל מפתנך. היקום לא יתן לאדם כמוך להשאר בגפו. אני מאמינה בך. אני מאמינה בך. אני מאמינה בך.
לא יודעת אם מתוך כל זה או ללא כל קשר אבל משהו בי מתחיל לפרפר, לבעבע.
אני חשה צורך עז ובלתי נשלט במגע, רעבה לסקס כאילו לא חוויתי חודשים, רעבה לאורגזמה כאילו עברו שנים.
כמהה למגע חם, מטורף, לוהט, סוג של פורנו רך מעורב עם כל מיני פטישים שטרם גיליתי.
כאילו משהו מתחיל להתעורר ורק מחכה שהגוף יסתנכרן...
כל התחושות האלה בו זמנית, בלתי נסבל ובלתי אפשרי ועדיין ככ חזק וככ אמיתי..
השם יקום דמי..
