עומדת בראש צוק ומתלבטת אם לקפוץ. לא באמת.
מה שבאמת היה זה סכין חדשה וחדה צמודה לפרק כף היד,
מספיק צמוד כדי להשאיר סימן, לא מספיק כדי לדמם.
לא יודעת לאן לחתוך, מימין לשמאל או מלמעלה למטה?
אמרתי לחבר שיתרחק ממני. שזו הדרך היחידה שלי לגונן עליו.
האהבה הזו מיותרת כל כך. נמאס לי לחיות באהבות חד צדדיות.
נמאס לי להלחם ובטח נמאס לי מכל הירידה התלולה.
נמאס לי לבקש עזרה, לאותת לעזרה, ולהבין כל פעם מחדש שזה מיותר.
הכל ככ מיותר. ניסיתי אלכוהול, אבל הקאתי את נשמתי. זה חדש.
לקחתי 2 זאנקס. עזר כקליפת השום. אז לקחתי עוד 2.
החלק הנפלא בלכתוב כאן, הוא שאני אנונימית.
איש לא ימצא אותי בעולם האמיתי אז למי באמת אכפת.
חשבתי לסגור את הפלאפון בלילה. מצד שני גם להשתיק שווה ערך.
חשבתי להשאיר את הטלפון בבית מחר.
אני צופה היסטריה סביבתית אם זה מה שאעשה.
טיפשה שכמותי.
יש דברים שצריך לעשות בשקט בשקט בלי שאיש ידע.
ואז הכל יהיה בסדר ושקט ולא יכאב שוב.
אני לא מפחדת לעשות את זה, אני לא חוששת לסביבה. הם יכאבו ואז יתמודדו.
אני לא מוטרדת ממה שאפסיד או לא.
אני רק רוצה את השקט שלי. שהכל יפסק.
ואם אין לי מה לתרום לעולם הזה אז הכל מיותר.
Now I lay me down to sleep.
I pray the Lord my soul to keep.
For if I die before I wake,
that's one less test I have to take.
לילה טוב..