שנים תהיתי איך נראה העולם האחר, זה שזוכות לו אחרות. החיים האלה עם מישהו שאוהב אותך ומעריץ את האדמה שאת דורכת עליה. תהיתי ופינטזתי אבל מעולם לא באמת ידעתי את הטעם הזה. בכל פעם שהייתי קרובה למשהו כזה, זה התפרק לי בידיים. בדיעבד יכולתי להצביע על בעיות שהיו לי באותם קשרים, חלקן שלי וחלקן של בן הזוג. אבל תמיד הכתובת היתה על הקיר. תמיד. ותמיד ראיתי אותה אבל בחרתי להתעלם. אמרתי לעצמי שאני לא אהיה זו ששוברת את הכלים, אני לא זו שמפרקת חבילה, אני אהיה המבוגר האחראי ואעשה כל שביכולתי כדי שזה יצליח. זה לא עבד.
לפני חודשיים הכרתי מישהו באתר הכרויות. לקח לי קצת זמן להפתח אליו אבל כשנפתחתי נוצר חיבור, הוא התאהב עד מעל הראש, היה כולו טוטאלי (מה שאז עוד לא הבנתי שמכיל השלכות קשות) בקשר ובי, עטף באהבה ועטף ועטף, לא היה לי רגע לבד. עברתי לגור איתו בתוך ימים, שנינו בדיוק מצאנו עצמנו מובטלים, העברנו ימינו בעיקר עטופים בעשן סגול ואלכוהול והיה כייף ומטורף. בקושי היינו יחד וכבר העברתי איתו את הסדר עם המשפחה שלו. הוא רץ מהר ובשיא הכח ואני זרמתי. זרמתי.. אמרתי לעצמי שכשזה זה, זה זה. שזה בטח זה אם זה כזה אינטנסיבי.
מההתחלה סיפרתי לו על החבר הטוב שלי, סיפרתי לו על הקשר שלנו שהוא גם חברי וקרוב מאוד וגם מיני ברמת הבדסמ. הוא קיבל הכל, הסכים להכל. זה הרגיש מושלם, פשוט מושלם. הגבר האוהב בבית והחבר המאהב שמספק לי את הצרכים שבן הזוג לא יכל לממש. כי הוא לא מעולם הבדסמ. והוא הסכים לזה. הוא הסכים להכל העיקר שנהיה יחד. סקס 3-4 פעמים ביום, מה שלא חשבתי שיוכל להיות בעולם האמיתי אבל כן, היה. אחרי חודש יחד הוא הציע לי נישואים וקנה לי טבעת. היינו מאושרים, הכל היה מושלם. חוויתי את החיים האחרים. העולם האחר ההוא שתמיד חלמתי עליו, הגבר המושלם והאוהב בבית שרוצה אותי לנצח, רוצה להתחתן איתי ולהביא איתי ילדים וכל שאר הפנטזיה הורודה הזו. הוא פגש את המשפחה שלי והכל היה מושלם. מושלם מדיי ומהר מדיי.
ואז הוא התחיל להשתנות. הימים עברו והתחיל להרגיש לי מחניק. לא היה לי רגע לבד עם עצמי. אפילו להשתין הוא נכנס איתי. חודש וחצי בדירה שלו והיו לי רק 3 מקלחות לבד. כשהייתי יוצאת עם בת דודה הוא היה שולח לי הודעות של מתי אני חוזרת ומתעצבן. כשהלכתי לראיון עבודה אצל מישהו ששנינו מכירים (והוא לא סובל) הוא כעס כש"נתקעתי" שם שעה ומשהו. הפגישות עם החבר הטוב שלי הפכו מפלט, אבל בפעם האחרונה לפני כמה ימים כשנסעתי אליו קבלתי מיליון הודעות של כאב ותיסכול. הוא הרס לי את הכל. כשחזרתי התנצלתי והתחילה שיחה ארוכה שבסופה הייתי מוכנה לוותר על הקשר המיני עם החבר הטוב ולו כדי שיהיה שלום בית. מסתבר בדיעבד שזה לא שינה דבר כי מה שהוא הרגיש, המחשבה שגבר אחר ישן עם האישה שלו, שוכב עם האישה שלו- זה פירק לו איזה משהו בראש. בלב.
ניסיתי להבין מה לעזאזל נסגר אם הוא בעצמו אישר את זה מההתחלה. הוא הודה שהוא פשוט לא מסוגל להכיל את זה יותר. הגענו להבנה והמשכנו. הוא עדיין הרגיש לי מרוחק. היה יוצא לשיחות טלפון ארוכות מחוץ לבית.. כן, הכתובת היתה על הקיר. ועדיין הייתי מוכנה להקריב דברים ולו כדי שזה יצליח.
היום בצהריים הוא יצא לגרושתו לטפל במחשב ומשם שלח לי הודעה בוואטצפ שזה נגמר. שהוא אינו מסוגל להמשיך בקשר הזה. שלמרות מה שחשב בהתחלה הוא אינו מסוגל להכיל את העולם שלי, את הנטייה שלי לבדסמ, החשקים האלה שלי. הוא הרים ידיים. אני הייתי המומה מכדי לעכל אפילו את מה שקורה לי ומיד התחלתי באוטומט לאסוף את כל הדברים שלי. קראתי לבת דודה שלי שתגיע במיידי עם הרכב. לא חשבתי, לא הייתי מסוגלת לעכל. רוקנתי את הארון, אספתי את כולי מרחבי הבית. בסוף הלכתי למקרר ותלשתי משם את כל התמונות שלנו שתלה וקרעתי אותן. לפני שיצאתי הוא עוד שלח לי הודעה שאשאיר את הטבעת, שהוא צריך את הכסף. לא חשבתי, השארתי אותה שם. כתבתי לו מכתב על הדפים שהיו מונחים בסלון וזהו. הודעתי לו כשיצאתי משם, השארתי את המפתח בארון חשמל ונסעתי הביתה.
בדרך עוד נשבר לי מסך המחשב אז את החצי השני של היום העברתי במירוץ בין חנויות כדי לקנות מסך חדש טוב כדי שאוכל לשבת על המחשב ולנסות לשפוך הכל. מה שלא עשיתי שבועות. זה לא באמת משנה שהייתי טובה מדיי בשבילו.. כי ברגע זה, כלום לא משנה, ברגע זה אני מפורקת. הוא לקח את הטוב שלי ופירק אותי. רק אתמול בלילה חיבק אותי במיטה והבטיח שלא יאונה לי כל רע, שהוא אוהב ושלעולם לא יעזוב. שקרן.
מה עכשיו.. לא יודעת.
מודה לאלוהים על החברים שלי, על המשפחה שלי. כל אלה שמחזקים אותי עכשיו כשאני בעצמי עדיין לא יודעת איך קוראים לי ומה לעזאזל אני הולכת לעשות עם החיים שלי. אני מניחה ששלב ראשון יהיה להתאפס על עצמי ואז למצוא עבודה טובה ואז למצוא שקט פנימי ואחרי זה.. לפענח מה באמת אני רוצה. מה באמת אני רוצה לעצמי ואיך אני אשיג את זה.
אני יודעת שאני חזקה, ולא בגלל שכל העולם אומר לי את זה אלא כי זה נכון. אבל כרגע.. עכשיו, בימים האלה.. אני מרשה לעצמי להתפרק, אני מרשה לעצמי להשבר. כי אני לא יכולה להחזיק את זה.. לא מסוגלת להחזיק את עצמי שלמה כרגע. זקוקה לחיבוק, זקוקה לחיזוק, זקוקה לעוגן, לאמונה שיהיה בסדר, לידיעה שיהיה בסדר, להאמין בזה עכשיו.. ולמרות זאת הכל ריק.
לא אכלתי מהבוקר, לא מסוגלת להתחבר לכלום, לא מסוגלת לנשום, מרגישה כאילו מישהו יושב לי על החזה, איזה סלע. אז הוודקה מטשטשת לי את שדה הראייה, שום דבר לא מרגיש אמיתי. אשכרה מודה לאלוהים שהסופש בפתח. לנסות להתאפס על עצמי. לנסות לשחזר הגדרות יצרן, לחזור לעצמי. לנסות להבין מה לעזאזל קרה פה ומה לעזאזל אני הולכת לעשות עכשיו. עוד צ'ייסר ועוד אחד, עד שאני אתמוטט באפיסת כוחות. עד שמישהו יתפוס אותי. עד שאני אעלם, עד שלא יכאב לי בבטן, עד שהחור בלב יסתם.
הבשורות הטובות הן שירדתי עוד במשקל.. רשמית 33 קג.. אולי זה לטובה, למצוא מישהו שיקבל ויאהב אותי כפי שאני ולא יתבאס שאני לא מאה ומשהו קילו. לא מתכוונת להתנצל שאני מתחת ל80 קג. לא מתכוונת להתנצל שאני לא שמנה מספיק כדי שתתעלף עליי. פאק איט. מי שזה לא יהיה, הגבר שירצה בי, הוא יקבל אותי כפי שאני. במשקל שאני, באופי שלי, עם המיניות המתפרצת, עם החשקים, עם כל מי ומה שאני. ומי שלא יוכל להתמודד עם זה, פשוט לא מתאים. יותר בשביל מי שכן ירצה בי, יותר בשביל מי שידע להעריך את האוצר שהוא יקבל. ואולי הכל לטובה. בטוח הכל לטובה. הגבר שלי עודנו ממתין לי, וכשנדע שנינו שזה זה, שום דבר לא יקבע לנו את החוקים. מלבדינו. לו רק ידעתי היכן הוא.. האם מתחת לאף? האם עדיין לא נפגשנו? ואולי בכלל אין לי מה להמתין לו, אולי הוא לעולם לא יגיע ועליי להשלים עם המציאות כפי שהיא. אבל.. איך לאדם חם כמוני לא נועד אדם חם חזרה? איך לאדם כמוני לא מחכה הפי אנדינג?
רוצה לפוצץ את העולם ולהתפוצץ יחד איתו.
תודה לאל על חברים, תודה לאל על הפסיכו ביום ראשון, תודה לאל על המשפחה התומכת, תודה לאל על הכוחות הפנימיים שמונעים ממני לחתוך ורידים. לא כי לא מגיע לי לחיות אלא כי כואב לי. והכאב הזה משתק..
מחר אני אלך לפילאטיס להתפרק שם קצת, להתחזק. אתפלל שזה יהיה השלב הראשון בהחלמה שלי..
