קשה לי לפעמים להצליח לחיות עם המחשבה שיכולתי לפספס משהו טוב לו עשיתי מעשה וקמתי ועזבתי. זו עובדה ארורה שהולכת איתי מגיל אפס. היו ככ הרבה גברים בחיי שידעתי בכל רמ"ח איבריי שטוב לא יצא מזה. באף אחת מהפעמים הללו, לא הפעם, לא לפני חמש שנים ולא לפני עשור - לא העזתי לחתוך את הקשר בעצמי. גם כשידעתי, היה לי ברור שהאיש הזה מרעיל אותי.
במשך שנים, אני יכולה לשער, לא עשיתי מעשים אמיצים כאלה כי חוסר הבטחון שסחבתי איתי כילדה שמנה ואז מתבגרת שמנה ולבסוף אישה שמנה, כל אלה נטעו בי את האמונה שאיש באמת לא ירצה בי או יאהב אותי. כן אם אספק צרכיהם. רק אז. וכך שנים הייתי מספקת. אוהבת, מלטפת, מעניקה את הגוף שלי לכל מי שרצה כי ידעתי שבתמורה אחוש נאהבת לעוד זמן מה. ומעט הזמן הזה לחוש נאהבת היה שווה את הכל. חוסר בטחון עצמי הוא קללה.
זוכרת איך בכל הזדמנות אמרו לי כמה אני יפה רק חבל ששמנה, שלו הרזיתי הייתי מוצאת בשניות את שאהבה נפשי. כילדה, כמתבגרת כאישה. בין אם בן משפחה או גבר זר. לקח לי שנים ארוכות להשלים עם זה שאני אשאר שמנה לנצח וכנראה רווקה ערירית. בעיקר כי סחבתי איתי את האמונה השגויה שאני לא ראויה לאהבה, אחרת ודאי הייתי זוכה לה, לא?
שנים שנתתי את הגוף שלי כאילו לא היה המקדש שלי אלא כלי להשגת אהבה. עוד מעט בת 38, שוקלת כמו שלא שקלתי מאז החטיבה, מחזרים אחריי בכל מיני פינות ואני מתעלמת. לא רואה, לא מרגישה ולא מבינה למה. הרי אני אותה אחת. ועם כל המשקל שירד, בקלות יכולה למנות את כל החסרונות בגוף החדש הזה, בקלות יכולה למנות את השריטות בנפש.. כולם אומרים שאני יפה כולם אומרים שאני חזקה כולם אומרים עליי דברים. מעטים ממש הם אלה שמילה שלהם נתפשת בעיניי כבעלת משקל. בודדים אפילו.
האקס היה מרעיף מילות חיבה והצהרות אהבה, הוא הטביע אותי באהבה (אמיתית או מוגזמת) ונסחפתי לתוכה, אני מבינה כעת, כי היה בי חסך ארוך שנים. עבורי להביט בעיניו ולראות את האופן בו אני מצטיירת בעיניו היה שווה את כל השנים שלא ראיתי ואולי אפילו עדיין לא לגמרי רואה. לפעמים בשברירי רגעים, בהבזקים ארעיים אני רואה משהו במראה שמוצא חן בעיניי. לא מספיק. לא מאמינה בקלות להצהרות אהבה, לא מרגישה נוח עם מחמאות כי אייני מאמינה בהן בעצמי ואז מרגישה שכל שנאמר לי הוא להשגת איזו אג'נדה שאינה קשורה אליי אלא לצד שמנגד..
השריטות עמוקות. בשיא שלי לפני עשור הגעתי ל130 קג. לא ראיתי את זה. ידעתי להיות שמנה, ידעתי שגם ענקית יהיה מי שימצא בי סקסיות ופנים יפות ויוכלו להעניק לי חום. התעלמתי ממחמאות. היום פחות מ80 קג ועדיין לא לגמרי מרגישה בנוח בתוך העור שלי מול המראה. גם כשעמדנו מחובקים ערומים מול המראה, התנחמתי בקישוטים שלי, הקעקועים, בעיניי הם מייפים את העור הלבן הזה, העור הזה שכמה למגע, לחיבוק וליטוף יותר מכל דבר אחר ביקום. לב שצמא לחיבה מכל סוג שהוא.
למרות כל השינויים.. הייתי משתמשת בסקס ככלי. הוא הרגיש לי הולך ומתרחק, פשוט העליתי את כמות הסקס. כאב? אז סבלתי בשקט, לא יכולתי להתרכז באורגזמה מרוב כאב ומחשבות, אז שכנעתי אותו שלא מעניין אותי לגמור, רק רוצה לשמוע אותו גומר. וכך במו ידיי הקטנתי עצמי ואת צרכיי. שוב. ואין אכזבה גדולה מזו של ילדה בגוף של אישה שמבינה שזה שרזתה והגשימה כמה חלומות ילדות- לא קנה לה אושר, או סיפוק. או אהבה.
חלום החתונה הולך ומתרחק. מיום ליום זה מרגיש לי נכון. לא כי זה מה שרוצה, אלא כי מוצאת שלווה בהשלמה עם התוצר השלילי. מוצאת שלווה ברגעים קטנים של אושר, בידיעה שאיש לא יפגע בי אם לא אפתח. מוצאת לעיתים נחמה בכאב, אותו אני מכירה, גם הנפשי וגם הפיזי. ממנו תמיד צמחתי, ממנו תמיד הזנתי את פחדיי, ממנו פיתחתי נטיות מיניות משונות.. לא מזוכיסטית. לא מתמודדת טוב עם כאב נפשי. לא מתמודדת טוב עם אובדן רגשי. כלפי חוץ אולי כן, מבפנים לא. אבל מנסה להעמיד פנים ולפעמים מצליחה. אני אתן לך את הגוף שלי לשרותך, אתה תתענג, תאהב, תחבק ותאהב לזמן מה ואני ארגיש פחות לבד לכמה שעות. עם הכאב הפיזי אני יכולה לחיות. לא עם היעדר החיבה והחום והאכפתיות.
שונאת את התבנית הזו. שונאת למצוא עצמי במקום של ריצוי אחרים. אבל מוצאת עצמי בפינה הזו. כמו שמצאתי עצמי מולו.. כשהגעתי אליו הביתה באמצע ליל שישי. משתמשת במוות ככלי משחית, כמשהו להשתמש בו לאיים בשבריריות שלי. כן, מניפולטיבי מצידי. אבל הוא נכנע, הוא התרכך.. הוא נגע, הוא עשה אהבה או סקס או השד יודע מה היה שם. וכאב. כמו בפעמים הקודמות. אבל בפעם הזו נפרדתי ממשהו. הותרתי מאחוריי משהו. משהו פנימי אמר לי שזו הפעם האחרונה שאשכב במיטה הזו. פעם אחרונה שיחבק אותי בבוקר כשאתעורר ואשלח ידי אליו לליטוף. פעם אחרונה שיחבק חזק וילחש לי באוזן כמה אני המלכה היפה והמושלמת. וכל מילה נצרתי בליבי. מבינה שאיבדתי את המעריץ שלי, זה שהיה מאמלל אותי אם היינו נשארים יחד, אבל עם כל חסרונותיו יכל להעניק לי עוצמות שבאותם ימים היו האויר שלי.. ולימים הפכו שקית אטומה שנקשרה לפניי וחסמה כל פיסת חמצן.
אני לא יודעת אפילו לדמיין באיזה יקום אני אמצא את מה שאני רוצה. את מה שאני צריכה. האם זה בכלל קיים אי שם ביקום? האם יש טעם לחפש? ואולי פשוט לחזור למוכר ולידוע, אולי לעבוד על לא לרצות אחרים אלא את עצמי. ואם כן כיצד? תבניות הרסניות של שנים. ילדה שמנמנה שלא מספיק מקבלת בבית הספר הערות, גם סופגת אותם מכל מיני דמויות במשפחה המורחבת. מתבגרת שככ צמאה לאישור של העולם שהיא מושלמת כפי שהיא. אישורים שהגיעו רק מאלה שרצו לגעת ולמשש ולהחדיר וללכת. שתרמו לטווח הארוך לבטחון עצמי נמוך אף יותר..
לא יודעת איך שוברים את המעגל. איך להגיד לא כשלא באמת רוצה, איך להפסיק לנסות למצוא חן ולו כדי לקבל עוד פירור של חום.
אז מדחיקה. מדחיקה את הרצון והכמיהה. כי מה שהיה לי בחודשיים האחרונים לא ישוב ככ מהר, אם בכלל. והאהבה הבאה, עם המזל שלי לא תהיה שונה. אולי כי טרם מצאתי מישהו שיכול לתת לי את מה שאני רוצה מבלי לפרק לי את הכנפיים שאני מנסה לטפח..
היום היה יום של טיפולים. גם פסיכיאטרית וגם פסיכולוגית.. שתיהן ניסו לעזור לי לקום על הרגליים אחרי הפרידה הזו. אחת נתנה לי כדורים חדשים לנסות והוסיפה על זה זאנקס במינון כפול. הכאב נהיה מעט עמום, העייפות לא ניתנת לתיאור. עייפות החומר. הפסיכולוגית עשתה לי מעט סדר בראש כדי שאפסיק להאשים עצמי על פרידה שבכלל לא משנה מתי אבל לחלוטין היתה עתידה לקרות בכל מקרה. ועדיין.. יכולתי לחתוך קודם כשהסימנים של השתלטנות ורכושנות יצאו ממנו.. ולא עשיתי דבר. הכל למען התחושה הנאהבת שכה חסרה לי וחששתי לאבד שוב. והנה איבדתי למרות הכל.
ועכשיו לילה לילה דוחה את שעת הכניסה למיטה. לישון לבד פתאום מפרק אותי. לדעת, להרגיש, לשמוע גוף נוסף לידי בלילה, אפילו הנחירות הפכו כמנגינה עריבה.. רק לא הלבד והשקט. הולכת לישון מאוחר כל ערב כי חרדה מהרגע של להכנס למיטה הריקה ולהבין שהאהבה שלו, של האחר כלפיי, איננה עוד.. לחוש שוב פחות נאהבת, פחות נחשקת, פחות נערצת. ואז רק אני והבטחון הנמוך הארור, הכמיהה למה שאבד.. האם יאהבו אותי כך שוב?
רוצה חיבוקים ונשיקות ופינוקים הרבה לפני שתזיין אותי. ובכלל לא יכולה לחשוב על לשכב עם זרים כרגע. ההצעות לא מפסיקות להגיע ואני מפחדת להסחף שוב למקומות חולים. מנסה לשמור על עצמי מכל הזאבים.. מייחלת למנהיג הלהקה, שיקח אותי תחת חסותו, שיבטיח לי שגם מה שכואב נורא עכשיו ייעלם בקרוב.. מישהו שיבטיח לי שאני לא באמת לבד, שאני כן שווה משהו. מישהו שיזכיר לי שאני נהדרת כפי שאני. עוגן יציב שיאפס אותי.
אני רק לא מבינה למה לא יכולה להבין את הערך האמיתי שלי בעצמי.. עד שאתה מחבק ועוטף אותי. אז לכמה רגעים הכל מושלם. רגוע. שקט.
לחיי רגעי שלווה ואושר.. ואז הערב החלטתי בלי אלכוהול. ועשן סגול אין. ובכלל לאן אברח? אז מהערב נותנת את העוצמה לכימיקלים. ולו כדי שיעבדו וישחררו אותי מהפחדים העוצמתיים שלי לזמן מה.. שאקבל קצת שקט נפשי..
עוד 4 ימים עולה על מטוס לקנדה אהובתי. לו רק ידעתי בודאות את העתיד להתרחש אולי ליבי היה נרגע.. עד אז רק מייחלת להעביר לילה לצד גוף חם.. לישון רגועה לשם שינוי.. לתת לגוף ובעיקר לנפש לנוח.. מייחלת לשקט הפנימי כמו לחמצן.. לו יהי..
