אתמול כששוחחתי עם אחד משני החברים הכי טובים שלי, אדם שאני מאוד מעריכה את דעתו ולכן כתמיד שטחתי ליבי בפניו, הוא הקשיב וכמה פעמים באמצע, בין מגילה למגילה שלי, הוא קטע אותי ומירכז אותי על שאלה אחת. "עזבי עכשיו את איך הוא יגיב, יותר חשוב, מה את רוצה?"
בהתחלה עוד נראה שהתקרבתי ללענות על זה, נחשף אחד מחדרי הלב של חווה.. ואז יצא האגו לחופשי. "יש לי את המחשבה על זה שאני לא באמת רוצה את זה, אלא שאולי אני פשוט רוצה שהוא ירצה את זה איתי." נרעדתי מעצם המחשבה השערוריתית הזו שחלפה בי. ואז לילית התלטפה בתוכי, הכניסה לנגד עיניי את המראה שלו נעול בכלובו על ברכיו בין רגליי.. קשה להתנער מהצמרמורת הנפלאה שעברה בי..
ואז האמת יצאה לאור. המילים יצאו מעצמן.
"אני רוצה מישהו שיהיה לי איתו חיבור כמו שיש לי איתך ואיתו, חיבור טוב בכל הרמות (גם משיכה פיזית וגם משיכה אינטלקטואלית). אני רוצה מישהו כזה לעצמי משלי. לא כזה שחולק אחת אחרת, ולא כזה שחולק אחרות רבות. אני רוצה זוגיות. אני רוצה להיות שייכת למישהו, להרגיש נאהבת. להתפנק מעת לעת. אבל שעדיין יהיה לי חופש מינימלי ללילית במידת הצורך. כמובן מוכנה לעמוד תחת הגבלות מסויימות.. אותו חופש יכול להינתן לו. לא כדבר קבוע, אבל כן. אני רוצה מישהו שלא ישנה לו להתחתן או לא (כי גם לי כבר לא), אבל שכן ירצה ילד."
וכמו שהמילים האלה יצאו ממני הרגשתי חלק מעצמי נמס ונוזל לריצפה. הבנתי שזו האמת הכי בסיסית שלי. אני יכולה לשחק איתה ולעגל בה פינות אבל בשורה התחתונה אני רוצה מישהו שירצה להיות איתי. בלי לפחד. מהסביבה, מעצמו, ממה שיגידו או יחשבו, משדים ישנים, מלנסות שוב דברים.
לפני כמה ימים הוא אמר לי שכשאני איתו פיכחת (לא מעושנת ולא שיכורה) אני בקושי מדברת איתו. אני לא יודעת כמה הוא תיכנן להפוך את זה לכדור שלג אבל אחכ זה לא הניח לי. ניסיתי לדבר איתו על זה כמה פעמים כשהיינו באוטו בין מקום למקום אבל בכל הזדמנות כשהתחלתי לספר תוך ניסיון להגיע לפואנטה כמה מהר שאני מסוגלת בהתחשב בקושי המילים להחלץ מבין שפתיי, הוא קטע אותי פעם אחר פעם באמצע כי נזכר במשהו או שהיה לו משהו להגיד, ואני פשוט נסוגתי וירדתי מזה. פעם, פעמיים.. אולי כי היה לי נוח לברוח חזרה לקונכיה השותקת.
רציתי להגיד לו שאולי אני שקטה כי המחשבות עסוקות בקיום רועש בראש שלי. אני עסוקה בלפחד לדבר איתו על משהו שהוא כנראה סתם מפגר. הוא צדק, בסופו של יום כדי לדעת מה עובר בתוכי הוא צריך להכנס לבלוג.. כי אחרת אין לו מושג. עצוב. פעם הייתי יכולה לדבר איתו על הכל. הייתי מדברת איתו על הכל, חוץ מעל אהבה. איתו אסור לדבר על אהבה. ז"א, אפשר, אבל במינון נמוך ולא חונק. ואני.. אני תלמידה טובה.
אתמול החבר הטוב ביקש שאתן לעצמי את הזמן כדי לחשוב מה אני רוצה, ומה אני לא רוצה. אחכ יהיה לי זמן לביצוע, הוא אמר. אבל קודם לחשוב.. וזה מה שעשיתי מהרגע שקמתי בבוקר ועד שהגעתי לעבודה. ואחכ אותו דבר מהעבודה ועד הבית. ובבית עשן סגול ועוד מחשבות עד שהאצבעות היו חייבות לנוע.. פשוט לנוע ולתת ללב לנוח, ואולי זה בכלל לא הלב אלא הראש שמתיש..
אני מרגישה שאני משתנה, אני לא יודעת להסביר, זו תחושה של צמיחה, התבגרות מוזרה. תחושה של השינוי בשיאו. אני לא רוצה שדברים ישתנו אבל חלק כבר מתחיל להשתנות. משהו בחיי הולך להשתנות. חלק כבר התחיל. אני מתחילה למצוא את המקום שלי מחדש. הייתי רוצה מישהו חזק ואמיתי לצידי. הלביאה רוצה אריה איתן לצידה.. השאלה היא רק מי זה יהיה. אני לא חושבת שהמענה הזה היום זהה למה שהיה לפני כמה חודשים. וזה קצת מרעיד אותי.
ואולי זה שאני עדיין מרגישה קלות רבה יותר להתנסח על הכתב ולא אל מול המבט שלו, הוא סימן שאני עדיין לא סיימתי את התהליך שלי.. צריכה דקות ארוכות של אומץ כדי לדבר על דברים מסויימים, אך מצד שני ככ קל לי לאבד שליטה איתו. סומכת עליו עם חיי. מצד שני, לא סומכת עליו עם הלב שלי. אני יודעת כמה אכזרי זה נשמע. אך זו האמת. לצפות לאהבה מאדם שמפחד לאהוב ללא גבולות רק כי נכווה בעבר, זו שטות. ואני יודעת כי הייתי במקום הזה. כשיצאתי מקשרים ארוכים בעבר הייתי ככ אנטי. הלב שלי היה סגור. אנשים התאהבו בי ולי היה רק מגע גוף לתת, תשומת לב וכייף. לא רגש. כי הרגש נשרף מהפעם שלפני כן. אז בשביל מה בכלל?.
אז כן, הכל ברור ומובן. ועדיין, עם כל הלב העצום שיש בו, הלב הענק הזה שלא משנה כמה ירצינו פניו כלפיי, אני יודעת היטב מה גודלו ויכולותיו.. לכן, איך אפשר שלא לתהות איך הלב העצום הזה אוהב כשמאפשרים לו לחוש בעוצמה. ואז קינאתי בה. זו שכעת שנאתו אליה יוקדת. לכמה שניות קינאתי בה, על שזכתה לחוש ממנו רגשות כאלה בעבר. מספיק בשביל שיוכל לדמיין עצמו איתה לשארית חייו. ליצור איתה חיים חדשים.
ואז לקחתי נשימה עמוקה, ושחררתי אותה מתוכי.
חלק ממני מתחיל להרפות כדי לצמצם את הכאב העתידי. חלק אחד נאחז על קרנות המזבח. אהבה היא דבר חזק מאוד, מסתבר. כשהייתי בעברי מאוהבת הגעתי לטירופים של טבעת אירוסין וסחרור מטורף משולב בהתרסקות. כשאהבתי, הרגשתי לעומק רבדים מאוד עמוקים ואינטימיים, אבל הבטן לא פירפרה. האידאל הוא בשילוב כלשהו בין השניים. איתו לפעמים אני חשה כך ולפעמים כך. אולי זו הסיבה שלא ממהרת לשנות כדי לא לאבד את הסטטוס קוו המושלם לכאורה. מצד שני, סטטוס קוו של חוסר ודאות, ופחד אידיוטי מלדבר על זה.. הרי זה לא משנה איך הוא יגיב, ברגע שאני אומרת את זה בקול, אני מחוייבת לזה לא פחות. וזה גם מפחיד אותי.
מרגישה מסובכת מחד, ופשוטה להחריד מאידך.. כל הטירוף הזה חי לצד שלווה פנימית ואמונה עצומה ועמוקה. אמונה בעצמי להשיג את כל מה שרק ארצה אם אהיה אמיצה. האמונה מקימה אותי מהמיטה בבוקר כשבא לי להכנע לפחדים. אתה מבין, אם אני אוותר על האמונה שלי השדים ינצחו, וזה לא משהו שאף אחד מאיתנו יכול להרשות לעצמו.
נוסעת בבוקר באוטובוס עם המוזיקה באוזניים, מביטה על ההולכים ברחוב ומוצאת עצמי מחייכת מעת לעת, סתם כי היה שם חמודי קטן על ארבע או ילדה שצחקה ממשהו.. אוהבת את מה שהמציאות החדשה מוציאה ממני, אפילו שאני כל ערב בפחד שמחר אני שוב צריכה להלחם עם השדים בבוקר. אני חיה מפחד לפחד. נאבקת בכל הפחדים האלה כמעט כל היום.. לפעמים בדרכים הלא נכונות.
אולי יכולתי להיעזר בחבריי הטובים, יותר לשיחות ופחות לסקס, סמים ואלכוהול.. אבל האמת כרגע היא שבלעדיהם קשה לי לשחרר. נהיה לי מאוד קשה לשחרר בחודשים האחרונים. אני לא רוצה לחקור לעומק מדיי לגבי למה זה קרה ומה היה הטריגר. אבל אני כן מכירה בקושי שלי להפתח כבעבר.
גם האורגזמות לא באות לי בקלות כמו קודם. אם כי זה בטח הודות לכל ההתמסטלויות האלה. חסר לי סקס. חסרה לי תשוקה. משחק סקסי ולא סתם פינוק חדר שינה. יש ימים שפתאום זה קורה איתו בדיוק ככה ואני רטובה ככ שניתן להשיט ספינות על הנחלים שלי.. מתגעגעת לימים שהיו הרבה יותר רגעים כאלה.. כמו הפעם האחרונה כשצילם אותי ככה.. על ארבע.. השוט מצליף על ישבני האדום והדואב, ידיי קשורות מאחורי הגב, עיניים עצומות.. והוא הסתובב וצילם, גם בוידאו. כשראיתי את זה אחכ תחילה הייתי נבוכה. אחכ זה הדליק אותי. לילית נדלקה..
****************
אז אתמול ציינתי יומולדת 38. מזל טוב לי. לא עשיתי מסיבה, לא נפגשתי עם חברים. יצאתי לארוחה עם המשפחה הגרעינית. הודיתי לאנשים על ברכותיהם בכל אמצעי המדיה. זהו. כל מי שמכיר אותי באמת, יודע שאצלי ימי הולדת זה ביג דיל. פתאום זה לא. החברים הטובים עלו על זה שמשהו אינו כשורה, אבל אני לא יכולתי אז ועדיין לא יכולה להסביר למה יומולדת שלי השנה התאדה מקיומו. אני, שיומולדת תמיד היה משהו מרגש וכייפי עבורי, סיבה למסיבה ומפגשי חברים, הפכתי להיות.. שקטה. הסערות חזרו לתוכי. לא נתתי לסערה לצאת. אנשים הציעו לבוא. סירבתי. אלה שרציתי לא יכלו, ולי לא היה חשוב מספיק להתעקש. אני לא אשקר, קצת עצוב לי בלב עבור הילדה הקטנה שבי, זו שאפילו יום אחד לא יכולתי לתת לה. אבל היא תסלח לי. אין לה ממש ברירה..
מלכה ביום, כנועה לעת ערב.
רק רוצה פינה להניח בה את הראש.
ואז להניח גם את הלב.
ולשם שינוי להפסיק לדאוג.
