מרגישה לא אני הערב. אפילו הפסקתי פרק של סדרה שאני אוהבת על ההתחלה כי הרגיש לי אפל מדיי. אני דווקא אוהבת אפל. ככה אני מתמודדת עם הפחדים שלי מהלא נודע. זו הסיבה שאוהבת סרטי אסונות, נותן לי תחושת שליטה על העולם שסביבי. אבל הערב זה הרגיש לי אפל. אפל מדיי. הקולות נהיו רועשים מדיי הערב ולא ידעתי מה לעשות. התחילו לעבור לי מחשבות חשוכות. מחשבות שאני חווה רק כשאני לא מאוזנת. אבל לקחתי את הכדורים, הייתי ילדה טובה. אז למה הם עדיין פה?..
אני מתגעגעת לאלכוהול ולעשבים. יש בהם עבורי מרגוע, הם משקיטים לי את הרעשים. אבל אני מונעת מעצמי את זה עכשיו, גם כלכלית ובעיקר מהפחד להתמכר למשהו שלטווח הארוך יאבד את הכייף וישאר כמשהו תלותי וחסר כל ערך. ובכלל, אם אברח לא אתמודד. אם לא אתמודד לא אחכים. ואם לא אחכים לא אצמח. אז פשוט נמנעת.
החלפתי כמה התכתבויות עם אנשים שעשו לי בהתחלה נעים אך הבור לא הפסיק להתרחב תחתיי. עצרתי את הפרק ויצאתי מהחדר. לקחתי כוס מים, 2 זאנקס ועצרתי לנשום. מחר יום חדש. עוד חצי שעה לא ישאר זכר לקולות האלה. התמונות האפלות שמתרוצצות לי בראש יידהו. לפעמים רוצה לכתוב אותן, את כל המחשבות השחורות, הכהות. לתת להן דרור. ולפעמים מעדיפה להשאיר את השדים קבורים עמוק בתוכי.
הגוף שלי משגע אותי. הימים ההם חלפו ועדיין ההורמונים משתוללים, כל החיבורים, כל הנוירונים, הכל מתפוצץ לכל עבר ושועט במהירות מטורפת. קול קטן באחורה של הראש מצחקק לעברי ומזניק תמונות של סכין ודם זורם לאורך הידיים. קול אחר לוחש לקום ולצאת לרחובות. קול אחר מציע למצוא מישהו אקראי, להזמין שיבוא לשתות איתי עד אובדן חושים ואז להזדיין מתוך עירפול מוחלט וחוסר מודעות. להתעורר בבוקר ללא זכרון ברור. הקולות שונים וחזקים. ובינהם אחד קטנטן שלוחש בשקט להחזיק מעמד עוד קצת כי הכל יעבור. מחר בבוקר את תרגישי מבוכה שבכלל הרגשת ככה. סמכי עליי שזה יעבור..
להיות ילדה טובה, להתחשב בזולת, להיות תמיד נעימה ומנומסת, לדאוג, בעיקר לאחר.. זה מתיש. רוצה לפעמים לשחרר את השדים לחופשי. מפנטזת לפעמים שאני מישהי אחרת, יכולה הכל. אין מדינת משטרה, אין אחריות, אין חובות, אין כבלים שמונעים, אין חוקים, אין התחשבות ברגשות האחר. להיות המפלצת שהקנאים חושבים שאני- כשאני לא נענית להם. פעם אחת לא להיות המבוגר האחראי. לחזור 20 שנה לאחור ולזרוק זין. להתמסר לכל הדחפים. כמו ווגאס רק נטול מעצורים, נטול אחריות אישית. לצאת מהעור שלי ולהתמסר לכאוס.
הרצתי לי בראש שמות של אלה שיכולתי לפנות אליהם, לשחרר קיטור.. ואז הקול ההוא התגבר פתאום- את לא יכולה להפיל את השדים שלך על אחרים. לכולם יש את שלהם. את תפחידי אדם שפוי כשתשמיעי קולות של טירוף. אז תהיי יפה ותשתקי. חבקי חזק את השדים האלה. אל תתני להם לצאת. בשום מחיר. עדיף שהמלחמה תהיה מבפנים. שאיש לא ידע. שאיש לא ישמע. שכולם ימשיכו לחשוב שאת מסוגלת להתמודד עם הכל ושהכל בסדר. אל תחשפי בחולשתך. לעולם. חולשות מנצלים לרעתך. אז תשתקי. איך אמר לי, יש דברים שהשתיקה יפה להם. ומבפנים הכל צורח. ממשיך וצווח. עד שזה ירגע. ואז להכנס למיטה, לנגב חצי דמעה של חולשה שנמלטה מבלי ששמתי לב... כי מחר יום חדש להתמודד עם אותם שדים בכוחות מחודשים. ואני חייבת אהיה לעטות מחדש את המסכה הקבועה. "אצלי? ברוך השם.. ואצלך?"...
