חשבתי לעצמי היום, שפעם היו לי הרבה יותר חברות נשים. נכון שגברים תמיד הקיפו אותי ממיליון סיבות ורובן ודאי בכלל לא הסיבות הנכונות, אבל איכשהו עם בנות זה היה מורכב. היחסים עם נשים בכלל עבורי הם דבר מורכב. גם אם נתעלם לחלוטין מהשנה שבה היתה לי אקסית וכל מי שסביבי כבר דימיין אותי עם אישה לשארית חיי, לי היה ברור שזו פשוט חברות נפש שעברה קצת מעבר לחברות רגילה לתקופה שבה זה התאים, היינו צעירות והרפתקניות. אף אחת מאיתנו לא היתה לסבית, אבל משהו חיבר אותנו. שתינו היינו עם עבר שרוט, שתינו חווינו התעללות מינית בשלב מסויים בחיינו, אני ע"י אדם זר, היא ע"י אדם שהכירה, חבר של המשפחה. שתינו ברחנו לעולם המיני כדי לקבל חום ואהבה שלא ניתנו מהסיבות הנכונות, וזו עם זו בנינו חברות אמיצה. 15 שנים מאוחר יותר יש לה משפחה משלה, ואני עדיין בגפי, אבל כבר לא תמימה ולא משתמשת בסקס לחפות על כלום. התבגרתי.
הסקס הראשון שלי עם בחור מהכיתה המקבילה היה לאחר שפיתיתי אותו לעברי, הרחק מהישג ידה של חברה. חברה שהייתה מאוהבת בו. חברה שאחכ שכנענו אותה להצטרף אלינו לשלישייה. חברה שאחכ יצאתי גם עם אח שלה ובגדתי בו עם החבר הכי טוב שלו. אני לא יודעת להסביר אפילו היום מדוע נהגתי כך כלפיה או כלפיו. גחמות של ילדה בת 16.. ואולי לא מצאתי סיבה לחפור לעומק הזה לאחר כמעט 22 שנים.. לא יודעת איפה היא היום וזה גם לא משנה.. אין בי זכר למי שהייתי בגיל העשרה או אפילו תחילת העשרים.
רק בתקופת התואר הכרתי פה ושם נשים שהפכו חברות וחברות האמת היו דווקא אלה שהכרתי אונליין בתקופת הפורומים. ניהלתי כמה פורומים של סקס בפורטלים ידועים דאז שחלקם כבר נשתכחו מן העולם, הייתי אושייה, התראיינתי בטלויזיה עם טישטוש פנים וכמה כתבות לעיתונים ואחרי תרגיל עוקץ שעשו לי אנשים רעים פשוט הורדתי פרופיל ועברתי להיות יפעתי. פשוט יפעתי. אנונימית למחצה. החלטתי שסקס זה יופי ותשומת לב זה אחלה אבל אני צריכה חום של ממש ולא סתם, מערכות יחסים רציניות ואהבה ולנסות להגשים פנטזיות ורודות. עברו כמה אקסים, כל אחד בתורו שבר לי את הלב אחרי תקופה ארוכה ואחרי כל אחד הייתי צריכה תקופה ארוכה עוד יותר כדי להחלים ולאסוף את השברים שלי מהרצפה. אבל החברות שעשיתי אז עודן בחיי בצורה כזו או אחרת, רק שניתן למנות אותן על כף יד אחת. את הגברים היה קל יותר לאסוף. עד שגם בהם מאסתי. הכל איבד משמעות. הקסם אבד. האמונה באהבה הלכה ונטשטשה..
לימים הכרתי מישהו דרך בלוג שכתבתי באתר אחר, התכתבנו ארוכות והיה חיבור מיוחד. איכשהו הדברים התגלגלו והגעתי לבלוג של אשתו. קראתי אותה ומשהו הקליק. לא יכולתי לעשות לה את זה. אפילו שלא עשינו כלום אני ובעלה ומעולם אפילו לא נפגשנו. פניתי אליה והתחלנו לשוחח, לבסוף התנצלתי בפניה על השיחות האינטימיות איתו, והיא מיוחדת שכמותה בכלל לא לקחה את זה לפינה הנפגעת, כי הרי לא באמת קרה משהו, והפכנו חברות. נכנסתי לקומונה שהם כתבו בה ושוב עולם הסקס תעתע בנו. היא היתה מינית כמוני ועולם הפלירטוטים עשה את שלו. אני זוכרת איך נפגשנו איזה ערב כמה חבר'ה אצלי בדירה, באיזה שלב היא התמזמזה עם אחד ואילו אני עם בעלה. אף אחד לא התרגש יותר מדיי מהמצב ולא ראה בו משהו יוצא דופן. היה זה רק עניין של זמן עד שיקרה משהו נוסף.
בערב הראשון שנפגשנו יצאנו לבר, הם הזמינו אותי, זה היה דייט עם זוג, מוזר במיוחד עבורי, אבל היה כייף ואני התנדנדתי בסופו (אחרי 22 צ'ייסרים) כאילו האדמה רעדה, עשיתי כל מהלך אפשרי עליה אבל היא לא נכנעה לי. עד היום לא יודעת אם הניסיונות מולה היו כדי להשיג אותו דרכה או להשיג פשוט אותה. אבל שבועות אחכ מצאנו שלושתינו עצמנו בחדר השינה שלי. רק לא מזמן קראתי באחת הקבוצות בפייסבוק ששלושתינו חברים בה, שאני האישה היחידה ששכב איתה למעט אשתו. הייתה אינטימיות מיוחדת באותו ערב, הנשיקות המשולשות. בלי קנאה, בלי מעצורים, רק כייף.
מאז לא התקרבתי לאף אישה. לא עלו בי גם הדחפים. מה שהעלה בפניי את התהייה כמה נכון לקרוא לעצמי דו מינית.. אז הפסקתי עם ההגדרה הזו. מבחינתי אני סטרייטית עם נטייה להרפתקאות בסצנה הנכונה. פעם עשו לי את זה הסרטונים של נשים אחת על אחת, היום זה לא נוגע בי בכלל. אבל אני כן יכולה להביט על מישהי אפילו מרחוק ולחשוב לעצמי כמה שהייתי רוצה לטעום את השפתיים שלה. להצמד, להרגיש.. לא כמשהו פורנוגרפי, אלא פשוט משהו יפה ורך. היו גם מחשבות של שליטה על מישהי אבל הן חלפו, כי יש בי לאחרונה יותר מדיי קונפליקטים בין השולטת לנשלטת. מצד אחד חשה אגרסיות שעליי לשחרר לחופשי, מצד שני רוצה להתכרבל לתוך גוף אחר. והקונפליקטים האלה מסובכים ומתסכלים לא פעם.. הצורך הזה בחום..
לפעמים זה קל יותר כשהסיטואציה לא אפשרית. כמו מישהי מהעבודה, או מישהי שרואים במקרה באיזה מקום ארעי כמו חוף הים או באוטובוס.. אבל לרוב זה הכי נקי. נטול מיניות. אולי בגלל שבמשך שנים ראיתי בנשים מתחרות שלי ולא חברות ברית. לה היה חזה יפה יותר, היא היתה חטובה יותר, לה היו עיניים יפות יותר- הביטחון שלי לא היה בשמיים, גם כשהיה אמור להיות. והיום? לא ברור. המושבעים עדיין דנים בנושא. את לא תגעי בגבר שלי ואני חברה שלך. את נוגעת בגבר שלי ודמך בראשך. מה זה אומר עליי?... רכושנית מאצ'?.. כנראה.
היום אני יודעת להגיד שאני חשה בחסך הזה של חברה לעומת חבר טוב או ידיד. נשים יכולות להיות קנאיות זו לזו, זה נכון. אבל נשים יודעות להיות גם חברות נאמנות במיוחד. אחווה שקשה לדמיין עד שאת לא חלק ממנה. ולפעמים... לפעמים אני מרגישה את החוסר הזה..
בתקופה האחרונה אני פוסעת במשעולי הלא נודע, הרבה חשכה שאני נלחמת בה בשיניים ובציפורניים (ע"ע הפוסט הקודם), הכפלתי על דעת עצמי את המינון של הכדורים ונראה לפחות ביומיים האחרונים שזה מאפס לי את המערכת מספיק כדי לשוב ולתפקד בצורה האופטימלית. שוב חברותית ושוב מפזרת אור ואהבה וחיוכים ותומכת בכל מי שנראה שזקוק לזה סביבי.. ואז.. אז מגיע הערב. ופתאום חסר לי איזה חיבוק או חיבור או משהו אחר שעדיין לא הגדרתי לעצמי. חסרות לי שיחות אנושיות. חסר לי משהו שימלא את החור הזה שיש לי בבטן, בלב. ורק לאחרונה אני מתחילה להבין מה יכול למלא את זה ומפחדת לדבר על זה בקול. אז משתפת כמה בנות מהעבודה, בודדות, שאני סומכת עליהן. אחת שייעצה לי והפנתה אותי למישהי שתוכל להגשים לי חלום, ואחרות שפשוט העניקו לי מילים חמות ומידע שחסר לי. אפילו פניתי לאמא שלי, חזרה לפינה החמה הבסיסית ונתקבלתי בחום ואהבה ותמיכה אינסופית. אבל כל פעם שחושבת על זה בערב בא לי לברוח מרוב בעתה מוחלטת, ואילו במהלך היום שלמה עם עצמי. תהליך פנימי שרק החל ואני כולי מבולבלת ולא יכולה לדבר עליו עם אף אחד כמעט. ברגעים האלה חסרות לי החברות האלה, לשבת איתן, לגמוע אלכוהול כאילו אין מחר, לקרוע את הלילה ולהחליף חוויות ומחשבות ורעיונות לגבי ההמשך.. מישהי שתלך איתי יד ביד..
אני יודעת שמהמקומות הנמוכים אני אצמח גבוה והטוב ממתין לי ממש מעבר לפינה, רק צריכה את היד המושטת שתעבור יחד איתי את הטירוף הזמני הזה, ולו כדי לקצור את הפירות האלה יחד. לא חושבת שהחבר ידע לאכול את הכל. זה יגיד לשבור את הסטטוס קוו המושלם שלנו. ואולי.. אולי הגיע הזמן לשינוי. איתו כחלק מזה, מחוץ לזה או פשוט לצידי, אבל משהו הולך להשתנות.. שינוי יכול להיות מפחיד, אפילו מאוד. אבל.. שינוי אומר צמיחה, ואני חושבת שעם כל הפחד שעוטף אותי, אני מוכנה לשלב הבא, אני רוצה לצמוח שוב. להיות אקטיבית, לעשות את השינוי ולא להמתין שיקרה בעצמו. אז הנה, לחיי השינוי שבדרך, לחיי החלטות אמיצות, לחיי חברויות חדשות, לחיי זניחת הישן לטובת החדש והמשודרג, לחיי חדשנות, לחיי אהבה עצמית כמו שמגיע לי..
