כבר חודשים שאני מרגישה משהו מתבשל בתוכי. איזו תובנה של החסך בחיי שאני מרגישה צורך למלא. לא דיברתי על זה עם אף אחד עד לפני כחודש וגם אז עם אישה או שתיים. ואז החלטתי לעשות צעד לקראת ההגשמה. ומצעד של קבלת מידע זה הפך לצעד של מעשים. צעדים קטנים אבל חשובים. רציתי אותו איתי בזה בכל ליבי, כאילו שאם לא זה - אז לא רוצה. ועברו ימים ושבועות של מחשבות על כל דבר שיכול להשתבש אם אדבר איתו על זה כשאני יודעת בגדול מה העמדה שלו בנושא. חשבתי על כל תרחיש אימה אפשרי, על מה יגיד אם, ומה אענה כש.. והשקט שלי נעלם לימים ולילות ארוכים.. כל פעם כשחשבתי להעלות את זה בפניו נחרדתי וברחתי לתוך עצמי. פחד זה דבר חזק. אבל מאחר והחלטתי שהשנה אני מתגברת על פחדים, או לפחות מתעמתת איתם, אז הבנתי שאני חייבת לדבר. מספיק להחזיק בבטן.
פתחתי לבסוף את הנושא בפניו השבוע. אכלתי מעצמי סרטים רעים באותו ערב כי המחשבות לא הירפו.. ואז נמאס לי, שתיתי מלא וודקה, קשקשתי איתו מילה וחצי ולקחתי עצמי אליו באמצע הלילה על מונית תוך הבנה ברורה שרוב הסיכויים שלמחרת לא אגיע לעבודה (ושזה לא צעד חכם אבל אני חייבת להתמודד עם הפחד מהלא נודע). כל הדרך הנהג של גטקסי פלירטט ואני זרמתי כי הכוס שלי היתה מלאה והכל זורם טוב יותר עם וודקה. החלפנו בסוף טלפונים. דיי מיותר כי לא אתקשר לעולם, אבל היה מעניין.
כשהגעתי היה כייף כרגיל, אפילו חיכה לי מה לעשן מגולגל ומפנק.. באיזה שלב פתחתי וספרתי לו על השלב החדש שאני רוצה לפסוע לעברו. באיזה שלב אפילו הסברתי שלראות איך הוא עם הבת שלו ומה שזה מאיר ומוסיף לחייו נוגע לי בלב חזק ככ שאני לא יכולה להתעלם מהדחפים הביולוגים שלי. כשהמילים יצאו ממני הייתי משוכנעת שיבהל, אבל לא. הוא ניהל איתי שיחה רציונלית לחלוטין, דאג כתמיד להראות לי את הצד שמנגד. הראייה שלו בנושא, הצד שאני לא נוטה לחשוב עליו כשאני מרוכזת באאוטקאם שבראש שלי.
הוא הציג את כל הצדדים הפחות ורודים ברעיון שלי, ולו כדי לאזן את ההליכה שלי, הריצה אפילו, לקראת הנושא. לא ממקום רע, או של שכנוע להשאר זהה לדעתו, כפי שאולי ניתן היה לחשוב, אלא ממקום של איזון, העוגן שלי. כי הוא כבר גילה עליי, לא משנה מה, ברגע האמת אם אני מחליטה ללכת על משהו אני מתמקדת חדורת מטרה ומשיגה את זה. כמו שהיה עם הניתוח. אני מניחה שכבר אז הוא הבין שאם ננעלתי אז ננעלתי, אבל שלפחות כדאי שאכנס לזה מודעת לקשיים. אז השיחה עברה חלק יחסית. אבל מתוך שיכרות מוחלטת שנייה לפני הסקס לפנות בוקר זרקתי לו שאולי ירצה לעזור לי עם זה. כמו אדם שעבר יותר מדיי שטויות כאלה ולא מתרגש, ענה בקלילות שאנחנו צריכים לנהל על זה שיחה רצינית ובטח לא לפני סקס ולפני השינה. להפתעתי לקחתי את זה בקלילות שיכורה והמשכנו לסקס המפנק. התמקדתי בגמירות שלו ונתתי לערב לעבור בלי כאלה משלי.. הראש לא היה מפוקס.. הביתה חזרתי רעבה.. בונה את הרעב למימדים אחרים, שיחד עם כל המחשבות והשדים שלי יצרו בפנים סכר שאיים להתפרץ אם רק יגעו..
אתמול בין כל המחשבות לעירפול צהריים נפלה בחייקי הזדמנות נוספת. אז לקראת הערב הזמנתי והוא בא. דאגתי להיות אטרקטיבית במיוחד, עם שמלה שחורה עטורת שסעים עד למעלה ומצב רוח טוב ללוות אותה, אך למרות הכל, לא הצלחתי לראות איך אני משחילה את הנושא הזה לפני שהגיעו החברים.. העשן והאלכוהול שצרכתי במהלך הערב דאגו לערפל אותי מספיק כדי שלא אחשוב על זה יותר. אז ניסיתי לפתות אותו, כי סקס עושה לי פיין טיונינג והוא יודע את זה. חשבתי שעם השמלה המשוסעת הזו, ועם ההבעה המפורשת שהזין שלו יהיה שלי הערב, חשבתי שזה יהיה קל ממה שזה היה.. כי את הסקס שלי קבלתי רק למחרת.
אין לי מושג מה נכנס בו אבל פתאום אחרי (יותר מדיי) שבועות הוא החליט לסשן אותי. עבר ככ הרבה זמן מאז שהייתי בצד הכנוע.. המתמסר.. אבל מהר מאוד גיליתי שזה כנראה היה חסר לי הרבה יותר ממה שהייתי מוכנה להודות עד לאותם רגעים. מהר מאוד מצאתי עצמי רכונה לפנים על ברכיו. הישבן שלי הפך לאדום-סגול. גם היד הגדולה שלו, גם השוט שראיתי בהמשך כשהורדתי את כיסוי העיניים.. היה חם, היה מטורף, היה כואב, היה מרגש.. מהסלון למיטה, על ארבע, מתרגשת ומפוחדת בו זמנית.. אחכ כשהתהפכתי והיה בין רגליי עם כל הצעצועים והאצבעות וההצלפות.. האורגזמות שלא חוויתי ימים ארוכים התפוצצו בקול גניחות ואנחות רמות.. ואז כשהתחלתי להרגע הגיעו דמעות. הן פשוט זרמו מעצמן. התחושות היו עצומות מכדי לתאר. הגוף לא נרגע דקות ארוכות מהרעידות.. והוא נשאר צמוד, קרוב.. הראש שלי היה ריק.. כאילו פינה מקום למשהו חדש..
ואז אני הבנתי. כשחזרנו לסלון לסגריה, זה אשכרה היכה בי, הוא פשוט לא מתאים לתוכנית שלי. הוא הרבה דברים עבורי, הוא הרבה חום ואכפתיות, הוא פינה בטוחה, הוא מקום להגשים את הקינקי והנחשק, הפינה להחבט כהלכה, להרגיש משוייכת, האדם היחידי שאני מרשה לו להשאיר עליי סימנים.. הוא מסמל בחיי את החופש והכייף, הפינה לברוח אליה. הבנתי שההחלטה הנכונה כבר גמלה בי אפילו בלי שממש ישבנו לדבר על זה. מה שאומר ששוב המניאק הסקסי הזה צדק. הוא צדק, אפילו מבלי שעוד ידע (כי אני עדיין לא הבנתי באותו רגע), כשאמרתי לו לפני שעזבתי שלא הספקנו לדבר על הנושא ההוא.. צדק שאין לנו באמת על מה לדבר כי מסתבר שהנושא was resolved. או במקרה הזה was about to ברגע שהדקות חלפו, ועד הנורה הדולקת מעל הראש כשיצאתי ממנו.
אני רק עכשיו מבינה את מה שהיקום ניסה לרמוז לי במיליון דרכים בשעה שעיניי היו עצומות לרווחה. לכל אדם יש משמעות קיום אצל האחר, אחרת לא היינו זה בחיי זה. וזה ידוע. אבל כל הזמן שאני הכרתי אותו לא ידעתי לשים את האצבע. מה הוא עבורי? חבר טוב? יזיז? מאהב? אהבת אמת? אב אופציונלי לילדיי? כל התיוגים הבלתי אפשריים בשעה שהוא נמנע בכל דרך אפשרית מלתייג אותנו כמשהו. כלשהו. הוא היה בטלפון היום לרגע קטנטן עם חבר שאני לא מכירה וממש בתחילת השיחה היה קטע מוזר.. החבר שאל משהו ואותו רק שמעתי עונה "אני עם... עם... " ידו עברה בשער ראשו כמנסה לחשוב מה לענות ואז העביר את נושא השיחה. אני מבלי להרים מבטי מלמלתי לעצמי seriously??.. יכולת להגיד שאתה עם ידידה או משהו.
אני אפילו לא יודעת למה התייחסתי לקטע הקטן הזה מלכתחילה, טפשי. אבל זה הפך אותי. הוא שאל אחכ אם אני בסדר, הנהנתי שכן. הוא שאל אם אני בטוחה (כי הוא ככה רגיש אליי) וליטף בכף ידו את לחיי, וכמו בבדיחות על נשים (שכל מילה מהן אמת) עניתי בחיוב, לא במילים אבל במבט קטן מחוייך ומרגיע. כמו אם לבנה, כמו אישה לבעלה, הכל בסדר דונט וורי. למרות שכלום לא היה בסדר. והקלות של הרגע הזה, הקלות של ה"אני בסדר" כשאני לא, זה סוף סוף ניער בי משהו שעורר בי משהו אחר ובינתיים הייתי הפוכה. ממקום רגיש ומכיר הוא פשוט קם, גילגל לי אחד ומסר לי. הוא יודע איך להשתיק לי את השדים. כשקצת נרגעתי וזמננו הפך קצוב הוא הציע קוויקי. לקח לי בדיוק 3 שניות להחליט לכיוון חדר השינה ומיד. אני מכורה לזין הזה.. זו חולשה שלי.. לרכב מעליו, להרגיש אותו נעוץ קשה וחם בתוכי כשידיו הגדולות תופסות את נקודת ההשקה בין הירכיים לישבן.. זה פשוט מעיף אותי לפינות מתפנקות.. הידיים האלה שאוחזות בעוצמה, מדיי פעם סוטרות לישבן האדום עוד ממקודם, מזכיר לי כאב מתוק שרק גורם לי לנטוף עליו יותר ויותר.. (הסדינים והמגבת ליד יעידו..) לאחר שגמר כמו הנינג'ה שהוא הותרתי אותו בחדר לאסוף את עצמו והלכתי להתלבש. הטרמפ שלי עמד להגיע.
כשיצאתי ממנו והבטתי בעיניים מזוגגות על השקיעה האדומה כתומה כחולה הבנתי את החשיבות שלו. עבורי. ואם אני אנסה לגרור אותו לתוך משהו שהוא לא מוכן אליו אני אפספס את כל הפואנטה. אז שחררתי. בדרך חזרה ספרתי לבת דודה שלי שהבפנוכו שלי החליט. אני אשאיר אותו בתור מה שהוא. אני לא צריכה לפתוח את זה יותר ממה שכבר. אני יודעת שכשיגיע היום הוא יהיה לצידי כחבר הטוב שהוא, הוא ימשיך לתת לי פינה חמה ובטוחה ורגעי כייף ותשוקה חסרת מעצורים.. אבל את המסע שלי לאימהות אני אעשה בעצמי. לבדי. כי בסופו של יום, רק אני לי.
