יום שהתחיל מאושר והתהפך לקראת שעת הצהריים בגלל משהו בעבודה. אני יודעת שלולא 2 האנשים שלי המצב היה קיצוני יותר. ישר כשזה קרה כתבתי לו, והוא שהיה באמצע דברים משלו עדיין היה שם בשבילי. כאילו ידע שבאותו רגע הרגשתי את השמיים נופלים עליי. הוא הזכיר לי את מעלותיי גם כשמיאנתי להתעודד וכמו תמיד לא ויתר לי על עצמי. הבחירה שלו לגשת אליי ברוך ולא באגרסיביות היתה הבחירה הכי נכונה שיכל לעשות אי פעם כלפיי. זה כל מה שהייתי זקוקה לו, בדיעבד, תזכורת איטית אך עיקשת שאני שווה את הכל וצריכה להפסיק לשכוח את זה כל פעם שדברים נהיים לא יציבים תחתיי.
כשסיימתי את העבודה ירדתי וקניתי אלכוהול. בבית דחפתי את זה למקפיא. אבל החלטתי שאני לא אתן לזה לשלוט בי. ואולי אלה הכדורים שעובדים. לא מחפשת להרוג את עצמי. כרגע. רק נעימה לי הידיעה שזה קיים למקרה ו..
בית ריק. בצהריים כשדברים התהפכו המחשבה לחזור לבית ריק בין 4 קירות נורא הפחידה אותי. לכמה רגעים לא סמכתי על עצמי אחרי מה שעברתי השבוע. אבל אחכ נזכרתי בסיפורים שהם סיפרו לי, מה שהיה באותו לילה, כל החלקים שאני פשוט לא זוכרת. שילוב של כמות בינונית של אלכוהול וכמות בינונית של כדורים, והכל השתבש. חלקים שלמים שנמחקו לי מהתודעה ושברירי הזכרון לא תואמים את המציאות שהם חוו מסביבי. אני לא זוכרת פחד, אני זוכרת שלווה, והיסטריה שלהם מסביבי. כעת זה רק זכרון לא נעים ששומר עליי מלעשות שטויות.
הכביסה תלויה, יושבת בתחתונים מול המחשב, שומעת מוזיקה ושומרת על סטטוס קוו עם עצמי. כל רגע שבו אני לא צוללת למטה הוא רגע טוב. כל שעה שאני שולטת בעצמי ובהחלטות שלי זו שעה טובה.
מישהו הציע להפגש. סרבתי. אני יודעת שזו היתה התכנית אבל לא רוצה. אין בי שום חשק לראות איש. הימים הסוערים שעברו עליי, והרגעים המטרידים היום, מבריחים אותי לספייס השקט שלי. הייתי נותנת הכל תמורת חיבוק. להתכרבל לתוך חיבוק גדול. להרגיש מוגנת לזמן מה.
מבריחה מחשבות רעות. מרגישה את השורשים הלא יציבים. הם מפחידים אותי נורא. ארבע הקירות.. אבל אני אנצח אותם.. מקווה.
