החלומות ההם תמיד מתרחשים באוירה זהה. משהו שהדרך הכי טובה עבורי לתאר אותה היא אחר צהריים חמים של יולי בשלהי שנות השבעים של ישראל. מנגינת חליל כלשהו מתנגנת מהאופק, משהו שנע בין הסגנון הבדואי של סיני לבין הישראליות הבשלה.. השמיים תמיד כמו תמונה ישנה דהוייה בגווני חום צהוב. המדבר בשיא הווייתו. חלומות סוף העולם שלי. יש משהו מעייף בפשטות הזו לנגד עיניי, ועדיין בכל פעם הגוונים נעים מעט. האנשים מתחלפים, לעיתים בכלל שומם. אבל תמיד אותה אווירת שישי אחה"צ עייף מחום יולי אוגוסט. בעולם אחר אני קבלתי את מה שייחלתי לו והשממה והפשטות מילאו חיי. הסתפקתי במה שהיה ומה שחסר נתמלא בלב. בעולם הנוכחי לעולם לא יהיה לך מספיק, והשממה.. היא בעיניי כחלום בלהות.
הפסיכולוגית הגדירה את המצב שלי כדכאון עם חרדה כללית וסממני OCD בשילוב עם נטייה להתמכרויות. המילים נטיות אובדניות לא נאמרו בצורה גלויה למרות שזה היה באויר. יכולתי בעולם מקביל להיות גם זונה, למכור את גופי תמורת מנות סם שהיו בבוא הזמן מוחקות אותי. לאיש לא היה אכפת ויופיי היה נמחק עם הזמן. לא הרבה היה נשאר מאחור להזכיר חלומות אבודים. המציאות הצבעונית הולכת ונצבעת באותם גוונים. ואולי איבדתי את המשקפיים הורודים, או הכדורים הסגולים, ואולי העלה האחרון של הוורד נשר, וכעת נותרה רק החיה..
אני משתנה בחודשים האחרונים. אני שמה לב, אחרים שמים לב. לא ידעתי לשים את האצבע, ומי שכן יכל לזהות, לא היה בחיי כשזה קרה פעם שעברה בעוצמה דומה. אחרים לא מספיק רגישים אליי. וכך מסתבר שהכל חזר. באפריל 2015 משהו בי התפרק וזחלתי על גחוני לבקש עזרה. כמעט שנתיים של יציבות שפתאום התחילו להתפרק. כשאמרתי לה שאני לא מצליחה להבין מה היה הטריגר, היא ענתה בשלווה שלא תמיד יש טריגר. התחושה בתוכי היתה שוב של חוסר אונים. שעה של דיבור מהיר וחסר סבלנות. כמו בסרטים ההם. הידיים מתעסקות זו בזו, המבט לרוב מושפל או מביט לאיזה נקודה לא ברורה מאחוריה. ולמרות הכל השפה רהוטה והמח כאילו צלול. לא פלא שאיש לא יכל היה לזהות עליי כלום. עם השנים פיתחתי מסכות מאוד טובות. בעוד ברגשות כלליים אני שקופה וישר מזהים אם טוב לי או רע לי, כשאני באמת רוצה להסתיר את הסטייט אוף מיינד שלי אני אמנית. "מלהסתכל עליך לא הייתי מנחשת את מה שאת עוברת" חייכתי אליה, כן אני טובה בלהסתיר הכל מאחורי חיוך צחור ומבט עצוב בעיניים.
הפעם הלכתי צעד קדימה ולא הסתרתי ממנה כמעט כלום. סיפרתי את המחשבות לפני ואחרי אותו ערב. תיארתי לה מהזוית שלי ושל האחרים. היא ישבה כולה קשובה. "את רצית ממנו תשומת לב, דרשת אותה, אחרת למה בעצם כתבת לו את כל מה שאת עושה, בידיעה שהוא יגיב אליך". "לא באמת ידעתי שהוא יתייחס. גם לא באמת האמנתי שהוא יבוא". זה גם לא נעשה במודע, האלכוהול כבר השתלט בשלב ההוא. הסברתי לה שזה משתיק את הקולות. היא הבינה. או העמידה פנים שהבינה. ואני מעט התרככתי. אני לא תחת התקפה ואין ממה לברוח. באותו רגע. זה מה שאמרתי לעצמי.
המסיבה בשישי היתה נהדרת, אבל אני התנהגתי לקיצון. נטשתי אותו בערך עשר דקות מהרגע שנכנסתי, למעט כמה רגעים שדרש את תשומת הלב לאיפוס. היום אני מתחרטת, כבר למחרת התחרטתי. כי יודעת שזה ממש לא מי שאני, והוא הבין, אבל בי זה עדיין כואב, כי להרגיש את השינוי בהתהוותו זה עוד דבר אחד, ברטרוספקטיבה לא יכולה שלא לתהות מתי האלכוהול התחיל להוציא את השדים במקום לרסן אותם בפנים, באיזו נק' זמן איבדתי שליטה.. בהתחלה זה היה עדין, מצאתי עצמי מהר מאוד על גבול השתוייה, והרבה מעבר. התנדנדות לא צפוייה בין כסאות. היו כמה שהתיישבתי עליהם בעודם מלטפים אותי. הוא צפה מהצד, רק משגיח שאני בסדר ומודעת. הפסיכולוגית שראתה את הסימנים טענה שזה לא נקרא שהוא שמר עליי. הסברתי לה שהיא טועה. הוא נהג בצורה הכי נכונה שניתן היה לנהוג. אני הייתי מאושרת באותו רגע, מהסיבות הלא נכונות ועתידה להתחרט, אבל לו מנע ממני את זה, זה היה מתפתח לפינה מאוד לא טובה ביננו. האם הקומנפליקט הזה שווה את זה? לא. לכן נהג הכי טוב שיכל. שמר שאני מודעת. ושאיש לא עושה לי דברים אסורים.
באיזה שלב התחילו לבדוק עליי שוט שהכין אחד החברים, בעצם אפילו 2 שונים. עד עכשיו הירכיים שלי עם פסים סגולים. בכל פעם שנזכרת עכשיו באותה נק' זמן כאילו צפיתי בעצמי מהצד, קופצת לי תמונה של איזו נערה שברחה מהבית ומצאה עצמה מוכרת עצמה בתמורה לאבק השיכחה. 'לא מרגישה כאב, תכה אותי. אני אהיה להיט הערב'. בעיניי זו הנק' הכי נמוכה שיכולתי לדמיין, אותה נערה אבודה ברחובות. מוכרת הגפרורים הקטנה שלי.. וכך בתוך מספר ימים בת הים האבודה הפכה למוכרת הגפרורים. סינדרלה כבר מזמן נעלמה מהאופק.
הפסיכולוגית טוענת שהכל מתחבר באיזו נקודה לסכימה שיש לי עם נטישה. הפחד מנטישה. אולי מהמקום הזה גם באה הקנאה שלי אליו. קנאה שמונעת ממנו את הכייף האולטימטיבי ללאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אבל אתה יודע, ככל שחושבת על זה, אם תוציא ממני את הקנאה ונעבור להזדיין תוך הרצת סיפורי זיונים שחווינו עם אחרים.. מה יותר פרנד זון מזה? אתה באמת רוצה לתחוב אותנו לפרנד זון? יצא לי לתהות בייני לעצמי, מה באמת היה שורד לאורך זמן אם היינו מוציאים את הסקס והתשוקה מהקשר שלנו. היינו מתראים אולי פעם בחודש, כמו עם שאר החברים..
אולי אתה גם צריך להודות בפני עצמך שמה שיש ביננו ייחודי דווקא בגלל כל המרכיבים שאנחנו מכילים בקשר שלנו. תוציא מרכיב אחד, האם המכונה תפעל באותו אופן? אתה מתעקש שכן. אני טוענת שלא. אני טוענת שאם תוציא את התשוקה ממני אליך מחוץ למשוואה, ישאר לנו משהו אחר. כי אני בחורה (למרות שנוח לנו לחשוב שאני איפה שהוא באמצע). כי אתה גבר. כי בדייט הראשון שלנו היה ברור ששנינו כיוונו להגיע למיטה ולבלות, אחרת זה היה נגמר אחרת. אבל בגלל שאתה היית אתה ואני הייתי אני, דברים התחילו להתפתח באופן שלהם. והיום.. אנחנו כאן.
לקח לי שעות ארוכות להתנקות מהאלכוהול שצרכתי במסיבה, היום והלילה התהפכו, ולבסוף נשברתי בצהרי היום כשהוא ישן ואני נחתתי על הרצפה עם המוזיקה והדמעות שלא הפסיקו לזרום. כל הזמן חונקת את הקולות כדי שלא ישמע ולא יתעורר. שלא יתפוס אותי בחולשתי. היה רגע שדמיינתי עצמי חוזרת אליו למיטה לחיבוק כדי להרגיע את השדים אבל לא רציתי שיתעורר משינה מתוקה לתוך הסרט שהייתי בו. לא הגיע לו את זה. לא מגיע לו למען האמת שום דבר ממה שאני עוברת לאחרונה. ואני יודעת שזו ברכה משמיים שזכיתי בו בחיי בתקופה קשה כזו, כשדווקא היציבות המחשבתית והלוגית שלו היא אחד הדברים הבודדים שמצליחים לקרקע אותי מעת לעת. הוא אולי התרופה שלי אבל אני מרגישה דיי כמו הרעל שלו וזו תחושה שקשה להלחם בה. בין אם היא נכונה או לא.
אמרתי לה שאני מרגישה שאני מאבדת את דעתי. שהשפיות שלי ספק בי וספק.. היא הזכירה לי כלי התמודדות מהעבר. ביקשה שאתחייב לכל מיני פעילויות קטנות. אמרתי סבבה. יום 2 עדיין לא ממש קורה. אף אחד לא מבין את התחושה הזו שאין לך שליטה על החיים שלך מסיבות לא ברורות. כשאתה רואה את הכל מתפורר לך בין הידיים ונע ונד בין אלוהים אדירים תעזרו לי לא ליפול מהצוק לבין מה הטעם הכי כולנו נמות.. אמרתי לה שאני במסלול של הרס עצמי. היא הנהנה. אבל זה לא המשיך מעבר.
אני יודעת שכבר אמרתי את זה לפני שבוע אבל כעת זה נכון יותר מכל יום אחר בחיי מעולם. המשימה היחידה שלי כרגע היא לקום בבוקר ולצאת לעבודה. כל השאר מינורי ולא חשוב. קודם כל לצאת מהמיטה, לצאת מהבית, להגיע למשרד ולא לאכול את עצמי חיה מבפנים כמו שאני עושה מסביב לשעון.
במהלך היום בכל רגע של פיכחות רצה לי בראש רשימה של כל הדברים שבהם כשלתי היום. לא רואה את החיובי, רק סופרת את השליליים כפרס נוסף שהתווסף לארון הגביעים הפרטי. אני יודעת שצריך לעשות את ההיפך אבל כאילו איבדתי את הקול הרציונלי שאומר לי להשאר בצד הנכון של החיים. הקולות השליליים חזקים מתמיד, מוצאת עצמי נכנעת להם, זורקת זין. מתקשה לתפוס שליטה מחדש. לא נתנו לי שום דבר מעבר. ואני.. אני תוהה ביני לעצמי כמה זמן אצליח לשרוד את זה לבד.
הכאב מהווה עבורי מפלט לא בריא, אני יודעת, אני בורחת אליו כדי להעניש את עצמי. שוב שולטת מלמטה, משתמשת בו כדי לפגוע בעצמי. כמו לחתוך בבשר החי, כמעט תרתי משמע. וכשהוא בא מאחוריי וזיין אותי ככה בעוצמה, וידע שהוא מכאיב לי.. הכאב היה עוצמתי ואני נשכתי שפה, לא אמרתי לו להפסיק, לא מנעתי ממנו את ההנאה שבשריטה המופלאה הזו, לחשתי לעצמי בראשי שזה העונש שמגיע לי, שאספוג את הכאב שמגיע לי. נאנקתי מכאב ולא דברתי מעבר. שיעניש אותי. כשהוא גמר עברו בי 2 מחשבות בזו אחר זו. הראשונה ששמחתי סוף סוף לשמוע אותו נאנח בכזה עונג כמו שמזמן לא. המחשבה שבאה מיד אחכ, היתה תודה אלוהים שלקחת ממני את הכאב. כשהוא יצא להתקלח אני עוד עמדתי שם חצי נשענת על המיטה, כל גופי רועד, בחשכה הזו, וניסיתי לאסוף את עצמי מחדש. אני מבינה עכשיו שניצלתי אותו בצורה מסויימת. הוא הגיע אמנם לסיפוק, אבל אני הגעתי לכאב שהגיע לי. ואחכ כשישן אני התמוטטתי לבכי של שעה. כי הבנתי שאני על סף איבוד צלם אנוש ואיש לא יכול לעזור לי יותר. גם לא הוא.
אני רוצה להאמין שאני אצליח כמו רובוט מחר להכריח עצמי להגיע לעבודה ואעמיד פנים שהכל בסדר בזמן שאני הולכת ונשרפת. מרגיש קצת עצוב שבתקופה שבה הכל היה אמור לפרוח בחיי, אני נובלת. כאילו הראש עדיין באותו מצב חצי הכרתי של אותו ליל שבת.. כשלא הפסקתי למלמל בעקשנות i'm fine. אבל אם חייבת להודות באמת.. i'm not fine.. אפילו לא קרוב..
Bad girl, drunk by six
Kissing someone else's lips
Smoked too many cigarettes today
I'm not happy when I act this way