נושמת לרווחה. הצונאמי עבר ונותרתי שלמה. רגע לפני שכל השדים יצאו לחגוג על גופתי החלטתי לעשות מעשה ולהקשיב לו. התלבשתי, נעלתי נעלי ספורט, לקחתי את כוס המשקה ביד, כי רוסיה טובה לא שופכת אלכוהול, סגריות בתיק ויצאתי לדרך. התחלתי ללכת. שמתי מוזיקה באוזניים וצעדתי. שלחתי הודעה לאחותי ותוך כעשר דקות הגעתי אליה. עלינו לגג, אני עם כוסית של ייגר (הוודקה נגמרה), והסגריות מתחילות במירוץ. הסברתי לה. פתחתי בפניה הכל, את כל מה שהסתרתי בפגישתינו שעברה. הכל הכל ללא צנזורה ומבלי לייפות את הדברים.
אחותי הגדולה.. בילדותי לא התחברנו, ואילו בבגרותינו התאחדנו לכח אחד. אני הרגשית, היא הרציונלית. היא הדאגנית אני המעופפת. ואיכשהו אני קבלתי את החרא הזה. אבל השיחה עשתה לי טוב. ישבנו על הגג, באויר הפתוח, דברנו. לקראת הסוף אחרי שבעלה בא, בלבל את השכל והמשיך הלאה לעניניו, חזרנו לנושא השיחה. ואז היא החליטה לפקס אותי. למצוא לי חזית אחת בחיי שאוכל להביט עליה באור חיובי או לפחות לא של סוף העולם. הלכה איתי על התרחיש הכי הכי שלילי וגם לו מצאה לי פיתרון בר התמודדות. באותו רגע שראיתי ניצוץ של אור בחשכה שלי התחלתי לבכות. אבל זה היה טוב..
כשיצאתי ממנה אחרי שעתיים, שינסתי מתניים ובקצב מהיר כאילו רודפים אחריי ליצנים עם סכינים שלופות, הארכתי מסלול שיכל לקחת עשר דקות למסלול שלקח לי חצי שעה. התחלתי אותו חצי מעורפלת וסיימתי אותו פיכחת ואפופה באופוריה קלילה של "יהיה טוב". לפני שהלכתי היא אמרה לי, תחזרי להסתכל על החלזונות והפרחים, זה עושה לך טוב.. אל תתמקדי בדברים הרעים שמסביב. היא מכירה אותי.
חזרתי, דפקתי מקלחת טובה, לקחתי כדור ובדרכי למיטה. מחר אני קמה לעבודה כי ככה החלטתי. אני אהיה כמה שאהיה, אני אעשה כמיטב יכולתי, אולי לא אהיה מושלמת, אבל אעשה כל שביכולתי לפזר חיוכים על האחרים. כבר מזמן גיליתי שנתינה מעוררת בי חיים. אולי זה המפתח. אני אתחזק לאט לאט, ואולי לא יהיה מנוס מטיפול מורכב יותר ואגרסיבי יותר, שינוי כדורים, הליכות יומיות, מה שיעזור.. אבל ולו למען הסובבים אותי.. מגיע להם אותי במיטבי.
אני יורדת לבינתיים מרעיון האימהות, עד שאגיע שוב לאיזון, אבל אולי כדאי לאמץ תחביב חדש. חשבתי על ללמוד הגנה עצמית, איזו אמנות לחימה כזו או אחרת, משהו שיחזק לי את הגוף ואת הביטחון. משהו להתפקס עליו. לא יודעת, זו מחשבה שצצה כבר לא פעם ראשונה במוחי ואולי כדאי להעביר את זה מהמילים למעשים. לא יודעת.
אני כן יודעת שמחר יום חדש. ומחר אני אנצח את הפחדים. לפחות אחד או שניים מהם. מחר אני אהיה חזקה יותר, כי לאוהביי מגיע לקבל חזרה את היפעת שהם אוהבים. ולי.. לי מגיע לחזור לנשום, לחזור להאמין בטוב שבעולם, לחזור להאמין. תקווה. הוא הבטיח לי שיהיה טוב יותר ומילה שלו זו מילה.
לילה טוב ושקט שיהיה לנו. תודה למי שקרא את כל הפוסטים האחרונים, למי שהגיב, למי שחיבק מרחוק, למי שתמך ולמי שרק קרא ושתק כי לא תמיד יש מילים מתאימות. הלב מתרחב בזכותכם. תודה!
