היום היה יום טוב. היה יום טוב בעבודה. מאוד פרודוקטיבי, כמו שלא היה מזה זמן רב. 2 הפסקות סגריה על פני 9 שעות עבודה. לא קרה לי כבר שבועות.. אולי חודשים אפילו. הספקתי להתגבר על בק-לואד של 3 ימים ועוד קצת. התרחקתי משיחות סמול טוק עם הבנות, התרכזתי בעבודה שלי. לא נתתי לשדים רגע אחד לחדור. אפילו הפסקתי אחרי 2 כוסות קפה + אחד שחור. לא הגעתי לחמש שש. בכל פעם שמחשבה ניסתה להכנס חזרתי לעבוד. זה החזיק את רוב היום.
בדרך הביתה, עם מוזיקה באוזניות התחילו לחלחל לי מחשבות לא נעימות. הקנאה שאני שונאת שקיימת בי כלפיו, התביעה שלא עושה לי טוב עם תהפוכותיה ועדיין לא ברור איך ואם נמשיך. אחרי המחשבה השלישית החלטתי ליישם את אחד מהכלים של הפסיכולוגית ולעצור, לזהות את המחשבות השליליות והמשתקות, לקטלג אותן ולהניח אותן בצד. זה עבד לזמן מה.
החלפתי אוטובוס, בדרכי לדיקור, לנסות לאזן את המערכת שלי בדרך אחרת, פחות קונוונציונלית. לא יודעת כמה מאמינה כמו בעבר אבל desperate times call for desperate measures. התיישבתי ליד בחור אחד, איפה שהוא על קו התפר בין גיק לחנון אם לשפוט מהמראה בלבד. שמנמן כזה, משקפיים, צמוד לטלפון חדשני ומדיף ריח מעורב של זיעה קלה עם "בושם" שהתחיל לאבד את חוזקו. לא יודעת מה עשה לי את זה בזה אבל בעשרים דקות האלה זה לצד זה באוטובוס משהו באף שלי התמקד על הריח הזה. משהו בריח הזה העניק לי שלווה פנימית. ריח של גבר. ריח של בית. קשה להסביר..
השיחה לפני הטיפול מאוד עזרה, קשה להסביר, אבל כשהיא ספרה לי דברים שהיא חשה כשעברה את הטראומות של עצמה, משהו בי נרגע. הכאב הדומה של האחר נתן לי מרגוע, כאילו בעצם זה שהיא באמת יודעת איך זה כשאני מרגישה כלואה בתוך גוף שלא מצליחה לשלוט בו, משהו בזה נתן בנפשי מעט מרגוע. תחושת לא לבד. המחטים באיזה שלב הפכו שוליים. כשנשכבתי על המיטה על הבטן בלי חולצה, והיא פתחה לי את החזייה, ממששת לי את החוליות כדי למצוא את הנקודות לדיקור כל מה שחשבתי עליו זה כמה התגעגעתי למגע הרך.
בדרך חזרה הביתה מחשבתי נדדה לכך שמשהו בתוכי מסרב להמשיך להצמד לכאב. אני יודעת שזה דבר והיפוכו- אני של עכשיו ואני של לפני כשבוע, אבל.. לא מעניינים אותי משחקי השליטה. אני רציתי בכאב כי רציתי להעניש את עצמי. ואני לעולם לא יכולתי להכאיב לעצמי כפי שאחרים הכאיבו לי. אז נתתי להם את הכבוד. ועכשיו? רוצה מגע חם, לוטף. רוצה מרגוע וביטחון. דבר והיפוכו אבל מותר לי, מסתבר. מותר לי להרגיש הכל.
אחותי נתנה לי טרמפ הביתה. היא מאוד קשובה אליי ושומרת עליי במהלך היום (בהודעות), יותר ויותר מאז שהתחלתי והמשכתי להפתח אליה. כנראה שיש מי שמסוגל להכיל את הבלבול והפחד שלי מבלי שתיווצר בי התחושה שאני מהווה מעמסה, גם אם התחושה הזו היא שלי בלבד. אני נורא מבולבלת ככל שמתווספים רגעים של שליטה והגיון ואמונה. אם כי הפחד לא נעלם. הוא צועד לצידי ולפעמים משתלט עליי בדמות התקפי חרדה. אבל היום היו פחות. כאילו לכמה רגעים יכולתי לנשום וזה היה מוזר. זה עדיין מוזר כי אני עדיין לא מסוגלת להתמודד עם מחשבה רחוקת טווח. אני עדיין שורדת במעבר מרגע לרגע שאחריו. מעכשיו לאחכ או מהלילה למחר בבוקר. בשום פנים לא מעכשיו לשבוע הבא כשהכל עוד יכול להשתבש. כנראה שככה זה בהתחלה.. הצעדים הראשונים של ראש מעל המים בלי לייחל למוות.
באחד הפרקים שראיתי הערב אמרו ש- We're as sick as our secrets. ואני חולה. אני יודעת שאני חולה, אבל הסודות שלי.. האם יש לי סודות?.. לא יודעת אפילו מה משך אותי במשפט הזה. הדפים הוירטואליים ספג את כל הסודות שלי. כעת או בעבר. ומה שלא נספג שם עבר לאוזן אנושית. תמיד הייתי ספר פתוח, או לפחות אוהבת לחשוב ככה. נזכרת איך הוא הופתע כשסיפרתי לו באחד מרגעי האלכוהול שלי (נכנס יין יצא סוד, לא?) שכילדה הרביצו לי. לא בצחוק, לא בכאילו, חגורה סובייטית אמיתית. הוא הבין פתאום את החשש שלי משימוש בחגורה בסשן. זה פחות חשש, אני מניחה, יותר כמו איזה מחסום שחסך לי לספר זכרון ילדות שהיה יותר קל להתעלם מקיומו, להתייחס אליו כאל חלום רע. למעלה מ-30 שנה אחכ אבא שלי הוא אחד האנשים היקרים לי. מה שהיה היה, לא נוטרת טינה. אולי כי אני פשוט כזו, כפי שאמר לי יותר מפעם אחת, אני טובה מדיי. תמיד מתעקשת לראות את הטוב בכל אדם. מוכנה לסלוח בכל הזדמנות שנראה שמגיע.
אז למה רק לעצמי אני לא מסוגלת לסלוח? למה רק עם עצמי אני לא מוכנה להיות עדינה ומבינה? למה את עצמי אני ממהרת לשפוט לחומרה? התשובה שתמיד נתתי היא שאף אחד בעולם לא יוכל להכאיב לי כמותי. אבל האמת היא שאני לא יודעת למה. אולי לא מאמינה שמגיעה לי הסליחה. אולי כי אני גם חושבת שאני טובה מדיי ושבעולם הזה הטובים משלמים ביוקר, והרעים נחים על זרי דפנה. לפעמים מפנטזת על להיות רעה. נדלקת מהמחשבה, אבל מבינה שזה אבוד מראש, או לפחות כל עוד היומניטי סוויצ' שלי עדיין פעיל. ואולי פשוט לא מאמינה שמגיע לי טוב. כי כשבא טוב בדרכי אני נכווית חזק וכואב. ואם אי פעם היה משהו במשפט "הנכווה ברותחין..", אז אני הראשונה ליישם את זה. עם השנים הרומנטיקנית שבי מתה. הרגתי אותה כי החלומות שלה הרגו אותי. ויש גבול לכמה לב אחד יכול לספוג.
דווקא כעת, מעומקו של הבור אליו צנחתי שלא באשמתי, אני מבינה כמה אהבה וחמלה וחום וחיבוק של ממש מכניסים בריאותיי אויר, ומפיחים בי שברירי תקווה. רוצה להאמין שהלב שלי יפתח שוב. למי שבאמת ראוי לו. רוצה להאמין שברגע הנכון עם האדם הנכון אני ארשה לעצמי להרגיש שוב משהו אמיתי. שאני ארשה לאחר לאהוב אותי כי אני אאמין שזה מגיע לי באמת ולא סתם מניפולציה להשיג ממני משהו. רוצה להאמין שכל האור שפיזרתי על העולם כשזרחתי, ישוב לעטוף גם אותי בבוא הזמן. רוצה להאמין שיש מישהו אי שם בעולם שיש בו מקום להכיל אותי ואת הלב שלי. רוצה להאמין בזה ובזכות שלי לאהבה. אומרים שאהבה מביאה אהבה, חבל שלא אמרו שכשאתה מבקש לך אהבה כדאי שתדע לבקש את האהבה הספציפית שבה אתה חושק. לא כל אהבה היא אותה אהבה. והייתם חושבים ש-38 שנותיי בעולם הזה ילמדו אותי דבר או שניים על אהבה..
היום היה סוג של יום טוב. Hell, יחסית לימים שעברתי בשבועות האחרונים היה לי יום פאקינג מעולה. אז למה עדיין מחפשת מקום לברוח אליו? זרועות להתחבא בינותן, חיבוק להטמע לתוכו...? אולי כי הדרך עודנה ארוכה ורבה, ואני מחפשת לשם שינוי באופן אקטיבי את החום להיאחז בו, התקווה, האמונה, האנושיות שאני כה רעבה וצמאה לה..
want you to come on, come on, come on, come on and take it, Take it!
Take another little piece of my heart now, baby!
Oh, oh, break it!
Break another little bit of my heart now, darling, yeah, yeah, yeah.
Oh, oh, have a..
Have another little piece of my heart now, baby,
You know you got it if it makes you feel good, Oh, yes indeed.