שבוע לא כתבתי. זה מה שאומר התאריך של הפוסט הקודם. לי זה מרגיש יותר. זה לא שהיה כזה שבוע פורה. חזרתי מסופש מאוד פעיל ונחתתי לשבוע שהשתבשה שגרתו. אמצע השבוע התחלתי לכאוב פיזית, למחרת עדיין התעקשתי, לקחתי כדורים ולו כדי ללכת לטיול מהעבודה, למחרת עם הכאבים הלכתי לעבודה בגלל ישיבה שבסוף נדחתה ברגע האחרון להיום. כל שבוע שעבר זנחתי את הכלבלבון. הוא ילל לי מספיק היום, אכל לי את הראש עד שנבחתי עליו חזרה. זה הרגיע אותו במיידי. וטוב שכך. אנשים קולטים ממני רק וייב חיובי ואופטימי וחזק משום מה, אבל כמו שאני יודעת להסדק ולהתקפל לתוך עצמי, כך אני גם יודעת להתפרץ ולכעוס, אפילו שזה ככ נדיר שגם יחידי סגולה לא זוכרים איך אני נראית ומתנהגת כשאני כועסת. כזה נדיר. כמו שלג מערבית לאריאל.. אתה תדבר אליי יפה ולא תעקוץ, לא אכפת לי מי אתה ומה אתה- Don't poke the bear!!! ובטח לא כשהיא במחזור!
אז מה בכל זאת קרה סביבי לאחרונה?
איזו בת דודה שלא מזמן התחתנה (שאני ויתרתי על התענוג הזה בזמנו) הולכת לארגן לכולנו ברית אוטוטו. כן, אני עוד מפנטזת שההזמנה שלי תלך לאיבוד בדואר.. בשנים האחרונות אני לא מוצאת שום עונג בחתונות ובריתות. פעם אהבתי מאוד. הרומנטיקנית שבי הייתה עומדת הכי קרוב למאורע ובוכה בוכה בוכה. רצה בסוף החופה לשתות מכוס היין כמו הרווקה המזדקנת שהרגשתי. עם השנים משהו בי התחספס. הילדה הנלהבת התמתנה לחדי קרן ודינוזאורים לכל היותר. במקומה הגיעה המבוגרת בת ה-עוד-שנה-וחצי-ארבעים, זו שמעריכה את הלבד, בלי גבר באותו מתחם 24/7, זו שנהנית מהשקט קצת יותר מהרעש שרדפה רק לפני עשור. זו שלא מוכנה לסטוצים מפגרים כי כבר מכירה את הערך שלה ושל הסקס שלה (והוא יקר ערך!!), מכירה ככ טוב את הגוף שלה והחשקים שלה והאיכויות של סקס טוב באמת.. האישה הבשלה הזו עם השריטות לאורך הנפש. אני אוהבת אותה. אבל היא לא אוהבת את שאר העולם שמביט בה באירועים כאלה בחצי חמלה והרבה "בקרוב אצלך". כן כן, מכירה את הבדיחה, נאחל להם באזכרה שבקרוב אצלם..
בעבודה רשמית קבלתי אור ירוק למעבר מעובדת זמנית לקבועה. אני מאמינה שהם מהר מאוד קלטו שהם מתעסקים עם מורעלת. למרות שבלי קשר אני נחשבת נכס. וכרגע בית החולים הרוויח. בכל בוקר שאני מגיעה לעבודה אני מרגישה מידה של שליחות, בעצם העבודה במרכז שעוזר לאנשים. לעבוד במחלקה הספציפית שאני עובדת בה העניק לי את הזכות לעבוד עם ותחת אנשים מדהימים. מהסמנכל החתיך לבוס החנון טוב הלב, מהמזכירה הוולגארית במידה לרוסייה המבוגרת האליטיסטית. אני אוהבת את האוירה המשפחתית מאוחדת לצד המקצועיות, הרב גוניות הדמוגרפית בצוות העובדים בבית החולים.. כן, מרגישה שזכיתי. הלב שלי מרגיש שליו. כאילו מצאתי לי את הקן שלי. וזו תחושה ששכחתי בשנתיים האחרונות..
החלטתי לעשות לחבר שלי מתנה ליומולדת הבא שלו, ליצור עבורו ציור גדול שיכיל בכשרון וחן את מגוון האהבות שלו שמייצגות בעיניי את רוב היפה שבו. הדמיון, הפתיחות, התעוזה, החדשנות, הרדיפה אחר האמת בכל אמצעי אפשרי זמין, לעיתים מרגש לעיתים מצחיק, תמיד מעורר השראה ומלמד אותי דברים חדשים שטרם חשבתי עליהם.. במשך רוב הזמן שאנחנו מכירים הוא היה בעבורי בעיקר דמות אינטימית מינית. כן חבר ידידותי וזה אבל בעיקר העולם המיני האמיתי החופשי והפרוץ. ואז בחודש-חודשיים האחרונים שאני חווה דברים ומרגישה דברים ומתבגרת לאיטי לתוך החיים האלה דרך חלומות קטנים וגדולים.. משהו השתנה לי באופן שבו אני רואה אותו. לא יודעת מתי זה קרה אבל לאורך הרגעים משהו השתנה. הוא בעיניי יקר ערך יותר מכל אדם אחר שאני מכירה שאין לי קשר דם איתו. לא ברמת ההצהרה. ברמת ההרגשה הפנימית. משהו בידיעה שזה הדדי רק מעמיק את החיבור. משהו בחיבור הזה משריש בי רוגע, אמונה, תקווה, חיוניות. כל הציורים שבעולם לא יספיקו לתאר או להשיב מנגד.. ועדיין משהו בי בוער בתוכי לתת לו משהו שאני אצור. משהו מעצמי. המחשבה על זה ממלאת אותי כל פעם מחדש באור וחום פנימי. אין ספק שזה הרעיון הנכון.
העשבים ממלאים את הערבים שלי, התרופה המושלמת. לא נוגעת יותר באלכוהול שלא באירוע חברתי. לא לוקחת כדורים נגד חרדה או דכאון. זה רק אני והעשבים שלי. נחה מדאגות בערבים, ישנה מעולה בלילות, קמה רעננה לעבודה, נותנת את כולי, כולם מרוצים. בערב חזרה לעננים. כמעט שלמות. [איך זה אמור להשתלב עם בכי תינוק ברקע?].... [זה לא].
ואם בתינוק עסקינן, הוזמנתי בשבוע שעבר למפגש של נשים יחידניות במרכז בריאות האישה. המדריכה היא יועצת גנטית, מקסימה ומתוקה במיוחד, כן בסדר הייתי עושה אותה אבל נניח לזה עכשיו. מלבדה היו עוד 5 נשים. בחורות. עלמות חן. הרגשתי בקבוצת תמיכה. ומאחר ואני הייתי החדשה, נזכרתי בכל הסרטים על קבוצות התמיכה שהגיבור תמיד שותק ומקשיב- כמו שהייתי כל חיי - והחלטתי להיות בדיוק ההיפך. הדהמתי את עצמי. מי שמכיר אותי יודע כמה זה נכון. קשה לי במפגשים ראשונים עם קבוצת זרים ועוד כאלה שמגובשים. אבל החלטתי לקפוץ על זה. ומיד אחרי זה הפרד ומשול. בתוך שעה יצרתי קשר אינדיוידואלי עם כל בחורה בנפרד שם. בכל מקרה, 2 בהריון. ועוד 3 בתהליכים, בין אם הבדיקות או כבר לאחר קניית הזרע ולפני ההזרעות. הנושא שכמעט לא העלו - ואני דחפתי לשיחות האישיות - זה הכאב וההתאבלות על הרעיון של המשפחה הגרעינית. זה מעין הפיל שבחדר. הידיעה מראש שאת הולכת לעבור משהו לבד, מתוך בחירה, ושזה באמת לבד, והנה לך כמה שחוות את זה, לכי תתמזגי, מינגל, תכירי את מי שאת הולכת להפוך להיות. שבץ.
כשיצאתי מהקבוצה וצעדתי לעבר הבית, הוצאתי מהכיס ג'וני שהכנתי מבעוד מועד (חזיתי את הנולד) ונתתי למחשבות להתמסמס לפני שיווצרו מחשבות עומק שדורשות גם מעשה ולא רק מחשבה. לא זנחתי את הרעיון לחלוטין. אבל בוא נאמר שאני פחות מתמסרת לרעיון בעיניים חצי עצומות כמו קודם. הרצון להיות אמא לא נעלם. אבל.. לא חייבים עכשיו להחליט. לא חייבים עכשיו לעשות. לא חייבים עכשיו. כלום. היום קבלתי מחזור סוף סוף אחרי פרק זמן תקין, אחרי חודשים של בית זונות. במחזורים הקודמים כל פעם שקבלתי שקעתי לדכאון. היום לא. זה אפילו לא עבר לי בראש כמשהו שמצריך מחשבה נוספת. להיפך, פינה לי סופש למלא סקס.
משהו בי משתנה. שוב. זה מאוד מרגש בעיניי, כי זה תמיד כייפי בעיניי לגלות בעצמי עוצמות חדשות ותכונות חדשות שלפני כן היו רדומות או לא היו. אני אוהבת את הטעם של העוצמות האלה. אני מתעקשת להביט קדימה בגב זקוף ולב חמים, אם כי קצת נאיבי. מתעקשת לראות את הטוב והמאיר מסביב. מישהי כמוני לא מסוגלת, רוצה או צריכה להתמודד עם השחור שבחוץ. הכאב של האנושות שאני מצליחה לחוות הוא אכזרי לא פחות מכל החדשות והאסונות בנפש. ועדיין מאמינה בטוב שבאדם. במקביל, בכל פעם שמשהו מעצים אותי אני מרגישה כלביאה שואגת. מעומקיי. זה ממכר.
מצד שני, שינוי גם אומר הרבה לא נודע. דברים יקרו, אנשים יבואו וילכו. רגשות ינבטו יעלו ויצנחו. הצד הפחות חינני בשינוי, הכאבים. ברגעים הראשונים שאחרי הכשלונות, בחוסר האונים הקטן שמציץ לו ברגעים שונים. את החלקים האלה אני מנסה לעבור עכשיו בעדינות, צעד צעד, לנשום, בזהירות. יום אחר יום. בשאר הזמן שואפת לתוכי את הרגעים הטובים, בונה עצמי עליהם בכוחות שיש ושאין. לביאה, דרקון.. חד קרן..
