פעם חשבתי שלהשלח לעמוד מול הקיר זה עונש מחמיר. העונש הקשה באמת הוא ללכת להביט במראה, עמוק לתוך עצמך, ולהודות בהכל. סוג של וידוי מול הכומר רק בלי מחילה חיצונית. אולי תסלחי לעצמך. לא אם יש בך משהו פולני. סוף השבוע שלי לא נגמר. הנה, המילים הכתובות יוצאות מהבפנוכו לבחוץ, וכל אות שנכתבת וכל מילה שנקראת בראשי, מעבירה לי צמרמורת לא נעימה, מן כאב לא נעים בבטן הפנימית. עשית. לא עשית. סבבה, הביטי לתוך עינייך, own your doing ותמשיכי הלאה כמו לפני כן. לא לטבוע. לא לתת לסוס לשקוע בביצה הטובענית. לא להכנע לקולות המשתקים. לא יודעת על מה ולמה הם חזרו.
לא בטוחה באיזה מקום הכאב הפיזי התחיל להתערבב עם הנפשי וסיבך לי את הכל. לא תיקשרתי עם איש מחוץ לרדיוס הקרוב במיוחד, שממנו לא יכולתי להמנע. כל השאר דממה. וזה לא הזמן הנכון לשקוע, או להוריד ראש. רק שהקול החזק קצת נעלם, דמם, ואני לרגע לא הסתכלתי ואיבדתי את המסלול. כך, 3 ימים, בבית. משחקים, פרקים, סמים, טלפון בMUTE ממוצש. והיום יצא לי טוב, הסוללה נגמרה והמכשיר כבה. עוד מזל שבדקתי כי קיבלו פניי עשרות הודעות. בעוד אני.. נהניתי מהשקט מחד ואכלתי לעצמי את הראש מבפנוכו מאידך. רק אני מסוגלת לתת לעצמי מה שאני רוצה ועוד להתחרט על זה תוך כדי.
אז זהו. 3 ימים שהרגישו לי כיממה אחת ארוכה נראה שמסתיימים, אני נעלמתי מהעולם והכל הרגיש numb..
חתיכת טיימאאוט. אפוף עשן מסביב לשעון. לא זזתי מילימטר במשך כל הימים. כולי קפאתי. הכל אצלי נעצר, רק בחוץ השעון זז.
אבל עכשיו נגמר הזמן וצריכה לחזור לציויליזציה ושוב קופאת על מקומי. איך עושים את זה?... איך עושים מחדש את הצעד הראשון?..