מהרגע שהתעוררתי הבוקר הרגשתי משהו שונה.
התעלמתי והתארגנתי לעבודה. הציקה לי המחשבה על מסיבה שהוזמנתי אליה הערב. כל כולי הבעתי בתוכי התנגדות. שום דבר לא בא לי טוב. מצאתי בשניות מיליון תירוצים ללמה אין לי מה לחפש שם. ההתנגדות הפנימית התפשטה לכל מיני כיוונים. התווכחתי עם נהג המונית בבוקר על זה שהוא בחר מסלול ארוך סתם מתוך חלם. הייתי אומרת לו שהוא חסר כל חוש כיוון והתמצאות אם כנהג מקומי הוא לא מבין מהי הדרך הקצרה לכביש המהיר אבל שיהיה.
כשהגעתי למשרד התחילה התנגדות לאישה הרוסייה המבוגרת שיושבת מולי וממררת לי את החיים בכל יום מהיותה סובייטית אמיתית עקשנית ונעולה בדעתה.. (שלום אמא..). ביום יום אני מתנהלת איתה מצויין, אני הכי מסתדרת וכולם מחזיקים ממני על זה כי עבורם היא בלתי נסבלת. היום הגעתי נטולת יכולת התמודדות איתה. בשארית נימוסיי הסברתי לה חצי בעברית וחצי ברוסית שבורה שעובר עליי בוקר לא טוב ושאני לא במוד טוב היום. לשמחתי החכימה להתרחק מעט.
הגוף לא איחר להביע חוסר שביעות רצונו והתחילו שוב הכאבים ואבד התיאבון. נו כמו כל יום רע. הקפה התחלף בתה ורק בסוף היום חזרתי לקפה כשהתחלתי להרגע. בדרך לתחנה התלבטתי אם לרדת לים או לנסוע הביתה וללכת ברגל עם המוזיקה והעשן הסגול.. בדרך הביתה התחרטתי שויתרתי ככ מהר על הים, אבל ההליכה ברחובות העיר בשמש המדהימה הזו עשה לי ככ טוב..
אחת התובנות שעלתה בי תוך כדי הליכה, וממש הדליקה לי נורה מעל הראש, היתה התובנה שאם הבפנוכו שלי מביע התנגדות כזו חריפה בעניין המסיבה אז אני חייבת להתעמת עם זה. לא להכנע לאנרגיות שמונעות ממני. הרציונל מצא מספיק סיבות למה לא. בין השאר הרעיון של לתפוס טרמפ עם אחד המוזמנים, זר לחלוטין. ואני לא בת 16.. בגילי מודעים יותר מדיי לכל הפרוורטים מסביב.
Note to self- לא לשכוח את הספריי..
זה פחות הדאגה של לא מכירה אף אחד שם (חוץ מאחד) כמו זה שאצטרך במקביל גם להיות במצב של לשמור על עצמי בכך שאעקוב על הנעשה סביבי, אך בו זמנית עליי גם להתמזג עם כל הפינוקים (אלכוהול, עשבים, ג'קוזי) יחד עם מלא אנשים חרמנים, דו מיניים (עד פה לא נשמע ככ רע)- ...אך ווניליים עד כאב. בדסמ בינהם היא מילה שמסמיקים ממנה. הצלפות ושוט נחשב מושג ספק מגרה ספק מביך. ואני ככ מעדיפה את הקריצה המיוחדת בתוך העולם שלנו הבדסמי לעבר אלה שלא מבינים את הקסם הרב שטמון בעולם הזה, הפוטנציאל האדיר הבין אישי, האינטימי..
דעתי בעניין מתנדנדת בשעה האחרונה לאחר שאתמול אמרתי כן והיום אמרתי לא, ועכשיו אולי כן?
בדיוק מאותה סיבה שאני לא אוהבת את זה שאני הולכת לשם בגפי, אני לא הולכת לדאנג'ן. לא אוהבת להכנס לגוב האריות בלי סמוי לא רחוק ממני. איזה באדי גארד. מישהו ששומר עליי Gots my back..
That's being said..
אני יודעת שאם יש כזו התנגדות פנימית - יש פוטנציאל רב בסצנה הזו לשיעור טוב לחיים. אז מה עושים?
מגלגלים, מעשנים, נרגעים, שעתיים שנצ, מקלחת, להתייפייף ולא לאכזב 3 אנשים זרים שמשום מה מחכים שאגיע.
מצד שני................. אם תגיע הצעה טובה יותר אני לגמרי זורמת ;)
