הימים האחרונים מוזרים לי. החיים מבחוץ זה אחלה. סקס, והתחרמנות, ואורגזמות, מוזיקה, סרטים, עישונים, חברים, בע"ח, טיולים, אוכל טוב. הכל סבבה וטוב. דאגה אנושית. ברגעים מסויימים הוא דואג לי ונוזף קלות כמו הורה. ברגעים אחרים הוא מהתל ומשתטה איתי כמו עם אח, יש את רגעי המאהב.. כ"כ אוהבת את הרגעים האלה. דוקא בגלל הרגשות השונים שהוא מרעיף עליי אני לא יודעת לעכל אותו. ככ הרבה זמן, שנים, ולא יודעת לעכל אותו ממש..
ואולי זה לא רק הימים האחרונים שמרגישים לי מוזר. היה לי שקט בפנים עד שזה נשרט. איפה שהוא בין המודע לתת מודע ידעתי על קיומה. ואז לפני שבוע ומשהו כשהיה אצלי הוא פלט את שמה כחלק ממשפט, השחיל את השם. התנהגתי כאילו לא שמעתי כלום. כאילו לא נאמר כלום. זה צבט לי קצת בבטן אבל לא מחץ אותי. כי ידעתי. ואני, אני הרי מתנהלת בדיוק באותו אופן. היה לי קל- כך נדמה לפעמים- לולא היו רגשות מעורבים. אבל אני מבינה באותה מידה שללא הרגש לא הייתי נשארת איתו. כל גבר שהכרתי בחיי והתאהבתי בו, אם הרגש לא ניתן בחזרה במידה מינימלית עד מספקת, הייתי נשברת אחרי זמן מה והכל היה מתפורר ביננו. אני חייבת חיבור רגשי. אבל באמת שיכולתי להנות מחיים פחות כואבים לולא עניין אותי איך היא מוצצת לו.
אין סיבה - בכלל בכלל - אבל אני מרגישה פחות נוח עם עצמי בימים האחרונים. פיזית. לא רק הנפש מתנדנדת. ההתנהלות המינית הבוטה במסיבה, החוויות המופלאות שהיו בדיוק כפי שחשבתי ואף יותר, הפופולאריות שצברתי שם, החום העוטף, ואז ברחתי להם כמו סינדרלה קצת לפני 4 בבוקר למונית שחיכתה בחוץ לקחת אותי אליו. הוא הדליק לי מראש את הדוד למקלחת חמה. הדליק את הסדין החשמלי. פינק אותי בוודקה שאני הכי אוהבת, פירגן לי על החוויות במסיבה, הרצנו צחוקים על למצוא סאבית לצרף אלינו, והוא ציין כמה כייפית אני כשאני שותה. חייכתי. או צחקתי. לילית זרמה. חווה נשרטה.
פגשתי חברים שלו שטרם פגשתי עד כה. את הבחור אהבתי ממש, חנון מקסים, ילד טוב. הזכיר לי את אחיינים שלי. הבחורה הרגישה לי כל הזמן כמו בסרטים המד"ב כשמבחוץ דמות אנושית ומבפנים חייזר או משהו. מתוקה להפליא, במילים והגייתם. מראה החנונית שכל גבר שפוי היה מת לזיין. במבט ראשון חיבבתי אותה. ואז התחלתי לקבל וייבים משונים ממנה. שקעתי לפינה של המחייכת ומקשיבה ופחות פעילה בשיחה. הרדארים שלי הבהבו ללא הרף. לא יודעת אם היה בינהם ממש משהו אי פעם או לא, אבל החיבור שלי אליו יצר בי רדארים חזקים. ואני יודעת להריח מרחוק אישה שבוערת בה להבה כזו או אחרת כלפי הגבר שלי. גם אם הוא לא רק שלי.
לפעמים הקנאה מרגישה לי חולשה. לפעמים עוצמה. זה לא באמת משנה. חלק מהזמן הייתי עסוקה בדיאלוגים בתוך הראש שלי עד שנהיה ממש רועש ופניתי להשתיקם. הוא אוהב אנשים שבורים, סדוקים. כמו שאני אהבתי את כל הכלבלבים העזובים. הגברים הנשואים האלה שלא קיבלו מספיק השד יודע מה מהאישה שלהם. המבוגרים שחיפשו פרגית להתנחם בין זרועותיה כדי להרגיש פחות זקנים. רק לכל המיליונרים המבוגרים לא הצלחתי להצמד. אותי לא קונים ככה. לא בבסיס כספי. גברים חכמים זיהו את החולשות הפנימיות, את הצורך למצוא מישהו לטפל בו להעניק לו, הראו לי חולשה ואני מיהרתי לעטוף ולפנק, לטפל, להעניק - בתמורה סופקו צרכים אחרים שלי.
הוא אוסף לחייו יצורים סדוקים. הוא אסף אותי. אני אוספת כלבים עזובים. אני אספתי אותו.
במסיבה הכרתי הרבה גברים וזוגות, אחד מהם היה הגבר שנתן לי טרמפ. היתה לנו אינטראקציה מינימלית יחסית במסיבה אך במפתיע קיבלתי שלל הודעות שעות ספורות אחכ על כך שמצאתי חן בעיניו ושלולא היה איתה היה מקדיש לי יותר תשומת לב חמה, טרח לציין כמה פעמים שאהב את הגוף שלי והאנרגיות שלי והיה שמח להפגש רק שנינו מתי שארצה. הרבה מחמאות זרמו במהלך השבת בוואטצפ מחברי הקבוצה ההיא. ורק אני לא לגמרי הייתי סגורה על עצמי פתאום. התמונות שצילמו שם יצאו בחלקן טובות ובחלקן.. חלקן סחררו אותי לפינות שאני לא רוצה להיות בהן. בכלל הראש שלי לא מתפקס מאז חמישי בבוקר כשקמתי תזזיתית. הכל מסחרר, הכל נראה מושך והכל מעורפל קצת. נעלם לי העוגן..
כל המשקפיים הורודים שהיו לי על אנשים סביבי חדלו לתפקד. רואה את כל אלה שהערצתי כבני אנוש. את אלה שאוהבת כאנשים נורמלים. וזה בסדר עם חלק וזה מוזר עם אחרים. איתו זה מאתגר. רואה אותו בחולשותיו. כל חולשה מעוררת בי משהו אחר. עם חלק מזדהה. חלק עוטפת, חלק רוצה לעזור כאם. חלק מצחיק כאחות, חלק מחרמן כמאהבת. ומדהים אותי כל פעם מחדש, עד כמה הלב הרחב הזה יכול להכיל אותו על כל חוזקותיו וחולשותיו ועדיין לפנות מקום למישהו נוסף כשמתדפק לו אורח..
אולי זה לא כזה ברור מאליו מה שאני מרגישה ומה שאני זקוקה לו בכל קשר בין אישי, ובטח אינטימי. לא כולם השכילו ברבות השנים להבין שכימיה היא לא רק זרימה מיוחמת או שיחה חייכנית. חיבור יכול להווצר בכל מיני דרכים. אבל אתה מרגיש את זה במיידי כשזה קורה. זה לא תמיד עונה להגדרה התאהבות, למרות מה שאנחנו נוטים לחשוב, לפעמים זו פשוט כימיה חזקה במיוחד. החיבור הזה בין שני אנשים שרק לפני זמן לא רב היו זרים. כמה מופלא עולם כזה, מלא בכל האפשרויות. נותר רק לקוות שכשיווצר החיבור הנכון- נשכיל לשמר קיומו..
כולנו ברי חלוף, אהובי..
