כבר שנים מלווה אותי איזו בדיחה על הצדיק שנכנס לים ומתחיל לטבוע.
הוא קורא לבורא עולם ומתחנן שזה יציל אותו ממוות. בתוך דקות מופיעה סירת דייגים וזורקת לו גלגל הצלה.
הצדיק מתרעם עליהם שאינו זקוק להם כי השם יצילהו. הסירה ממשיכה הלאה וכעבור זמן קצר מגיע מסוק חילוץ.
שוב הם מציעים לחלצו והצדיק מסרב להעזר בהם בטענה שבורא עולם- רק הוא זה שיציל אותו.
אותו סיפור קורה עם ספינה של משמר החופים. לבסוף אוזלים כוחותיו והוא טובע.
מגיע לשערי גן עדן, נעמד מול אלוהיו ומקונן, מדוע לא עזרת לי בשעת צרתי? הרי קראתי לך והתפללתי ואתה יודע איזה צדיק אני..
ענה לו אלוהיו: ומי לדעתך המשיך ושלח לך אנשים לחלץ אותך? אתה סרבת לעזרתי..
היום נפשי זועקת. עדיין. שוב. ודווקא היום מתקשה להעלם לתוך השחור הפנימי.
כל הזמן דמויות שונות מחיי שולחות לי הודעות. כמו זרקורי אור בתוך חשכה.
וזה לא נעים לי. זה מסנוור לי. מלחיץ אותי כל ביפ וכל התראה, כל רטט.
מפחדת מהיקום. והידיים שכעת נשלחות חזרה אליי.... אייני מצליחה להזדקף ולאחוז בהן.
תן בי את הכח, תן בי אמונה.. תן בי..
