בימים האחרונים הראש מתחיל להסתדר. קשה להסביר. מאז שנשברתי והלכתי לרופא ביאוש והתחלתי לקחת בהוראתו הורמונים.. משהו בפנים השתתק. מדהים אותי כל פעם כמה שאנחנו בסופו של יום מכונה שסובלת מתקלות מעת לעת.. כן.. צריכה לתחזק את המכונה הזו שלי טוב יותר.. חמודי שלי אמר לי היום שלדעתו שאני צריכה לחזור להתאמן. אין מנוס. מה גם שזה עושה לי טוב.. צריכה להתאפס על החיים שלי בככ הרבה חזיתות.. ובמקביל לעבוד על עצמי שלא להלחץ מכל זה ולו כדי שאצליח לתפקד את מה שצריך לתפקד.
הרצון לברוח תמיד קיים, החרדה מכל שטות תמיד סביבי, ואז יש את ההתמודדות עצמה, המאבקים לצמיחה, המלחמות הפנימיות של צד אחד מול צד נגדי, כל אחד מושך לכיוונו.. הקרבות שלי מדיי בוקר לקום מהמיטה, ללכת לעבודה, לתפקד. אני כן יכולה להגיד שההרגשה היא כאילו השמיים מתחילים להתבהר אבל עדיין מעונן. הערפל נהיה דליל יותר, אבל עדיין הראות מוגבלת. החושים מחודדים. הגוף דרוך לכל סכנה שלא תופיע. וגם אם לא מופיעה באמת, המוח חושב שכן, הוא מזהה סכנה ומור ללחץ וחרדה מכמעט כל מצב.. ככה זה מסביב לשעון. נסו לדמיין עצמכם חיים עם הרעש הזה בראש והחרדה הזו בבטן. זר לא יבין..
מאז שהכל התעקם גם החשק המיני שלי משובש. הגוף עדיין מגיב כמובן לכל מי שהגיב אליו לפני כן, הנהר ממשיך לזרום למגע שלו, ומשחקים יביאו לאורגזמות, אבל.. אני לא מרגישה את הרעב או את התשוקה עד שלא נמצאת כבר בתוך הסיטואציה עצמה. מאוד קשה לי להכנס למוד הזה. זה מרגיש מוזר, משונה, קצת מפחיד אפילו.. אני לא כזו בדכ. אבל.. חייבים להתאים עצמנו לזרימה, להתכופף כערבה עם הרוח.. ולכן מכניסה עצמי לסשנים, לאקט, למגע, לחיבוק, לליטוף, לליקוקים.. מתמסרת לחדירות, להצלפות, לנשיכות.. מעניקה חום, עוטפת, מחבקת, נושקת, מכילה..
אני חושבת שככל שהזמן עובר אני מצליחה סוף סוף ליצור יותר איזון בין שני הגברים בחיי. המיקום שלהם בחיי משתנה לאורך הסקאלה בכל יום שחולף. לעיתים הרגשות מעמיקים, לעיתים סוערים, המגע מרגיע, המילים עוטפות.. כל אחד מהם הוא אחר, אך מה שבאחד חסר עבורי, מעניק/מכיל השני ולהיפך. ונדמה שהעולם יכל להיות מושלם אילמלא השדים שעפים סביבנו.. סביבי. בראשי..