עוד חמישה וחצי ימים אני אקום בבוקר, אקח איתי תיק ארוז מראש, אסע לעבודה, ובמקום לעבוד אכנס לחדר ניתוח.
בחיי שלא התגעגעתי לכל מה שאני הולכת לעבור בתקופת ההחלמה הקרובה..
וכך בין שיגעון לטירוף רגשי עם הרבה תחושת לבד שקשה להעלים, מתזזת לי.. בין רופאים ובדיקות והכל לבד. לכל הרופאים למעט האחרון הלכתי לבד. לכל הבדיקות. כל התהליך הזה עובר עליי בבדידות הפיזית הזו. אנשים תומכים מרחוק, לעיתים מגיחים לחיבוק ובשאר המילים הכתובות. הצורך העז לתת לעצמי לפחות פורקן פיזי, לא בא לידי ביטוי ממיליון סיבות שאני אמנע מלפרט כי רובן אינן נוגעות אליי אלא לצד שמנגד. הבוקר קמתי עם תחושה עמומה של בדידות, עם התובנה שאני צריכה לחפש לי מישהו חדש. לבנות מבראשית מערכת יחסים מאוד קרובה ואינטימית.. ואז נזכרתי בניתוח. הלבד יאלץ להשאר לעוד זמן מה..
הפסיכולוגית יעצה לבכות. לשחרר את המועקה שמצטברת ומיום ליום רק מתחזקת בביטוייה הפיזיולוגיים. לא מצליחה לבכות, הסברתי לה. כל היום לפי הטריגרים אני מוצאת עצמי עם גוש דמעות בגרון אבל הדמעות לא מצליחות למצוא דרכן החוצה. משהו נתקע. הקול של "יראו, פדיחה, תתנהגי בהתאם.." עושה את שלו. אין פורקן. אפילו בסשן האחרון עם החבר, שהיה ככ עוצמתי והרגשתי כאילו עוד רגע כולי מתייפחת (כמו שקרה בהרבה מקרים) אבל זה נתקע אפילו אז. ניסיתי לשכנע עצמי פשוט לעשות ביד. יותר מדיי זמן והיא הייתה חמקמקה מדיי. רק הרגשתי טעמה והיא התאדתה. אז אם לא נשחרר, מה עכשיו?
עכשיו צריך לאגור מלא כוחות, ובגב זקוף ליישר את הכתר ולצעוד לעבר לוע הר הגעש..
