לפני 16 שנה בעודי סטודנטית מן המניין, כשכל חיי האמיתיים נסבו בעולם האינטרנט ה"צעיר" יחסית, הכרתי את המיתולוגי שלי. איכשהו משהו בו ייצג את הטעם שלי בגברים כי היום במבט לאחור, רוב האהבות שלי נראה שנבנו סביב אותה תבנית, 1.75 מ', שפתיים בשרניות, שמנמן אבל במידה, עיניים בהירות ו...גרוש. כן, התבנית שלי ברורה.
על כל פנים, הוא היה הקשר הרציני הראשון שלי. עד אז התנהלתי מסטוצים לסטוצים, עומלת על להרחיב את ניסיוני המיני, במחשבה מטופשת שבין כה מי ירצה שמנמונת כמוני כשיש את כל היפות מסביב שרוצות להתמסד, נתתי לעצמי להנות. נגיד. צברתי ניסיון, אין ספק. כך כשהכרנו כבר הייתי מאוד יעילה מינית.. לנצח אזכור את השיא של 24 אורגזמות שלי בערב אחד.. עד היום השיא הזה לא נשבר..
הקשר איתו בדיעבד היה גם הארוך מבין כולם. כמעט שנתיים מרגשות וחווייתיות לצד מטרידות וכואבות. כשהכרנו הוא היה פרוד, לימים גם עבר את מדרגות הרבנות וכאב את הפרידה הזו מגרושתו כאילו מישהו הכריח אותו. בימים ההם האמנתי באהבה בצורה הטהורה מכולן. היפעת ההיא איננה עוד. אבל אז.. אז הייתי מוכנה להעלים עין מהקשר המאוד מיוחד עם גרושתו. האמנתי שהאהבה שלי אליו תספיק לו ושפינוקי הגוף יספקו אף הם. אבל הייתי בת עשרים וכלום, תמימה.. מה ידעתי על העולם..
אני זוכרת את היום שהוא התקשר וסיפר לי שהתנפח לו כדור טניס על הצוואר. אני זוכרת את המהירות שבה הריצו אותו בין רופאים ואיבחנו את הסרטן שלו. זו היתה למעשה הפעם הראשונה שממש נתקלתי סביבי במישהו שחלה בסרטן. כמובן שהיו רבים ואחרים מאז, גם במשפחה, שרובם לא שרדו את המחלה, אבל באותם ימים איתו זה היה חדש לי. אמנם זה הפחיד אותי אבל לא באמת הבנתי את המשמעות של זה. לא הלכתי איתו לטיפולים, הוא בעצמו אמר לי שעדיף שלא אתקרב עם הנפש הרכה שלי, אבל לחיות איתו כמעט 24/7 בעודו עובר את מה שעבר, הטיפולים ומה שעשו לו, השיער שנשר, ההקאות.. כל מה שעבר עליו השפיע גם עליי. הארוחות המשפחתיות שהיינו עושים אצל ההורים שלי והוא באיזה שלב באמצע נאלץ לעזוב את השולחן וללכת לשכב כי חש ברע, בהמשך לטיפולים שעבר..
כדרך להתמודד עם העולם הזה והחוויות שנילוו אליו, עשיתי מעשה ולראשונה בחיי פתחתי בלוג באחד הפורטלים הפופולריים דאז, קראתי לו במזל סרטן, ושם חלקתי את הקושי שחוויתי. אגב, אין טעם לחפש אותו בגוגל, נאלצתי למחוק אותו כבר אז, לאחר דרמה מטופשת של אנשים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת. מסיבה זו אני לא אכנס כאן לפירוט הקשר ההוא ומעלליו, אבל אני כן אציין שאת המחלה שלו כזוג שרדנו, אבל הבגידה שלו בי עם הגרושה שלו, כבר היתה נק' אל חזור. שלל המתנות שהביא והרעיף עליי אז לא עשו דבר מלבד הדגשת חומרת המעשה. ועדיין מכל הדברים ומכל החוויות שהיו לנו, נתפסה בזכרוני דווקא אותה שנה של מלחמת הקיום שהוא עבר. וגם לא כולה, אלא החלקים הלא נעימים שבאו איתה.
הכלתי את כולו, על הכאב והטוב והרע, הכלתי אותו ונתתי לו את נשמתי. זו הדרך שהכרתי בחיי, אהבה נותנים בחינם, ולמי שנזקק נותנים עוד יותר. תמיד האמנתי שאנחנו פוגשים אנשים בחיינו כדי ללמוד מהם או ללמד אותם. כמורה רוחני ולא כדמות מתנשאת. לעורר השראה באחר, לחוש השראה על ידי אחר.. הוא הביא לתוך חיי את העוצמות שאדם מגלה בעצמו כשבן הזוג שלו במחצית הדרך לתחתית התהום. על זה אני מניחה שאודה לו לעד. על הזכות להיות מסוגלת להעניק לקרובים לי את שיצטרכו, אם וכאשר. ובאותה מידה ההכרות עם המחלה הזו ממקור כמעט ראשון נתן לי המון תובנות על הסיטואציה הזו. לא שבאמת חשבתי אי פעם שאני אהיה סטטיסטיקה גם ככה..
אז הבוקר השתחררתי הביתה מבית החולים.
ניתחו, חתכו, הוציאו. עכשיו הכל נקי. לכאורה חזרתי לשגרה.
הכאבים חזקים אבל מהיותם כאבי בטן הם מוכרים.. קל לחיות עם מה שמוכר..
וכעת נותר רק להחלים.. להרגיש שוב אדם שלם.. תקין..
