הפסיכולוגית שלי נתנה לי שתי משימות. לכתוב בכל ערב. ולנסות מדיטציות, או יותר נכון mindfulness.. החלק השני מצליח לי אולי 2-3 דק' לפני השינה. לא הישג מרשים. החלק הראשון קשה עוד יותר. הפלייסטיישן והפרקים של כל הסדרות שאני אוהבת מושכים אותי יותר מאשר לשבת ולכתוב. על מה אני אכתוב? ניסיתי להסביר לה שאלכוהול עושה לי הרבה יותר מוד לכתוב, אבל אני לא עושה את זה באמצע שבוע.
אז מה, היא אמרה, תנסי. כמה שורות. תכתבי מה את חושבת, מה את רוצה מעצמך, מה את מצפה מהחיים שלך, איך היית משנה ומשפרת. כל השאלות ברומו של עולם שגם בימים טובים כשאני חוזרת הביתה ברגל עם סרטוני מוטיבציה ביו טיוב באוזניות לאורך כל הדרך עדיין לא מעוררים בי תשובות אלא רק עוד שאלות. על כל תשובה שיכלה לעלות, על כל רעיון שיכל לצוץ, מגיעות במקומם עוד ועוד שאלות. מה ואם ואיך ולמה.. כל מחשבה חיובית מנסה לעודד עוד כמוה, על כל שלילית מנסה להעלים ולהכניס חיובית במקומה.
זה לא ככ קל כמו שזה נשמע בהתחלה..
האם הזוגיות שלי מטיבה עימי? האם אני צריכה יותר? האם אני רוצה יותר? מה אני רוצה? מה אני רוצה מעצמי? מה אני רוצה ממנו? מה אני רוצה להגשים? מי אני רוצה להיות? מה עליי לעשות כדי להשיג את זה? מה אם כל מה שיש זה כל מה שיהיה? מה אם כשיהיה משהו אחר אני אתגעגע לימים שהכל היה אחרת, פשוט יותר או מעניין יותר? מי אהיה אם דברים ישתנו? האם אוהב את עצמי יותר או פחות? מהם החלומות שלי? אילו שאיפות יש לי? למה כשאני מנסה לחשוב מה אני רוצה להשיג אין לי שום שבריר של קצה של מענה לעצמי? למה אני רוצה להתפתח אבל לא רוצה לעשות את מה שאני צריכה לעשות? למה אני לא מסוגלת לעשות צעד ראשון ולהתחיל לעשות מה שפעם אהבתי לעשות והיום נמנעת? למה טוב לי לבד ועדיין מתגעגעת לחברת אנשים? למה הכל תמיד מרגיש ומתבטא בשחור או לבן? למה אני מרגישה במידה שווה את הרצון וחוסר הרצון בילדים? למה אני לא מסוגלת לדמיין חיים שונים מאלה שיש לי עכשיו? למה אני מסתפקת בהווה ולא חולמת על עוד? למה לא זוכרת את תחושת התשוקה הבוערת בעצמות? למה הגעגוע לרומנטיקה מחלחל מיום ליום לאט לאט כמו פתיתי שלג.. ? מה אני רוצה מעצמי? מה אני רוצה מהסביבה? מה השאיפות שלי? לאן אני חותרת? למה קל לי יותר לחיות בבועה הקטנה שלי ולא להתפתח למשהו נועז יותר?
תמיד יותר שאלות מתשובות.. רוצה לפרוש כנפיים אך הן טרם הבשילו.
רוצה לרצות יותר. רוצה להציב מטרות ולכבוש יעדים. לא יודעת מהם.
לא יודעת אפילו מהיכן להתחיל.
אם כי.. מבינה שאין אדם שיוכל לענות על כל אלה במקומי.
כמהה ליותר. לסיפוק מחוץ לעבודה. לאיזה ניצוץ אנושי.
ריגוש, כמיהה לתחושות עזות חיוביות. פרפרים בבטן.
רוצה חוויות חדשות אך לא מסוגלת לעשות את הצעד הראשון, בד בבד דוחה ניסיונות התקרבות חיצוניים.
מייחלת למשהו שיעיר בי את הסקרנות, הרצון להתקרב לאדם חדש.
רוצה להאמין מחדש במין הגברי, באנושות. בטוב שבעולם החיצון.
רוצה את מה שמרגיש בלתי מושג. לא יודעת איך להגיע מפה לשם.
את הדרך לשם עדיין לא מצליחה לראות.. גם לא בדמיוני.
ממשיכה לנסות.. עד שזה יצליח.
