מיליון מחשבות. פרקים שאני רואה מעוררים בי אמוציות. מחשבות. רגשות. שאלות. תמיד הייתי מאוד אמפתית. אבל כשאני ככה זה קצת סוחף. חושבת שוב ושוב על אימהות. רגע אחד תוהה אם כן.. רגעים אחרים כמעט בטוחה שממש ממש לא.
והייתה מחשבה אחרת שחזרה על עצמה שוב ושוב.
אני מרגישה שהחבר הצליח בדרכו המיוחדת וכנראה גם לא במכוון לביית אותי. חודשים ארוכים שלא נגעתי באף גבר אחר. הוא הכתיר אותנו בזוגיות מאפשרת. אבל הוא כבר זמן מה לא. ואני.. לא רוצה. ולפעמים כשלרגע חושבת שאולי זה יעשה לי טוב, מרגישה שזו תהיה בגידה. או לכל הפחות תירוץ עבורו לחזור לזה בעצמו.
אין שום דבר טוב במחשבות האלה, אין בהן טעם ואין בהן תועלת.
לא נוח לי עם הגוף שלי שוב. לא קשור לאף אחד. קשור לעצמי. כן מטפלת בעצמי לשם שינוי. הניתוח עשה את שלו מצד בריאותי אחד. אבל הכדורים עושים נזק אחר. תת ספיגה הביאה לחוסרים שהביאו עימם בעיות, ברובן פיזיולוגיות, ספק נוירולוגיות. מנסה לטפל בזה בעצמי לפני שנגיע לבלגנים רציניים מזה. לעצור את כדור השלג הרבה לפני זה.
רוצה מגע. רוך. חום. חיבוק. להרגיש שוב משהו מיוחד עבור מישהו שיראה בי משהו מיוחד, שונה. לא מובן מאליו.
רוצה להרגיש שוב את האור זוהר בי.
חזרתי לפייסבוק אחרי כמה חודשים. זה לא עושה לי נעים בבפנוכו ואפילו לא יודעת למה. פשוט רעל. כאילו הכל סתם. אנשים ממלאים עצמם ברעל. מסתכלים אחד על השני יותר מאשר על עצמם. כולם קנאים או ביקורתיים. אנשים לא טורחים להתאמץ בלהיות אנשים טובים לפני הכל. זה לא העולם שראיתי דרך העיניים האלה בעבר. מתגעגעת למשקפיים הורודים..
מייחלת לאדם שיצליח לחדור מבעד למסך הזה שלי, מבעד לחומות, מבעד לוילון. דמות שתצליח להשפיע, לגעת, לעורר משהו לחיים. משהו שיתן טעם לחיים מלבד השגרה שהטבעתי בעצמי כבר חודשים על גבי חודשים.
לא רוצה למות בידיעה שלא חייתי. ומהם החיים אם לא חוויות ורגעים?
