יום חמישי. להשתחרר.. מקלחת מפנקת, קרם גוף ריחני על העור שמזכיר לי את ימי ווגאס הפרועים, מורידה שוט של ואן גוך, ונזכרת בחבר טוב שתמיד ידע להכניס לי פילפל ברגעים הנכונים.. שולחת לו חד קרן קטן בוואטצפ וכאילו לא עברו חודשים מאז הפעם האחרונה..
"איך את מחר?"
"איך אתה רוצה אותי מחר?"
"שאלה טובה, מה בא לך להיות?"
"קלילה.. הימים שלי ככ רציניים ורשמיים ומסורים ועסקיים.. בא לי להיות קלילה וכייפית"
וכך תוך שניות התמלא לו מחר בערב/לילה 😄 'ושלא תמהרי ללכת מקסימום תשארי אצלי ... אפנק אותך בברקפסט' 😄 זה חדש :)
להשתחרר..... חייבת להשתחרר, מהיום יום, מהשגרה, מהמוכר והידוע, מכל מה שהיה ויהיה.. הוא מושלם בדיוק לזה. לא ראיתי אותו כבר לפחות 4 חודשים. יש לנו קטע שכזה מאז שהכרנו כאן, כל כמה חודשים אנחנו נפגשים לישיבה ארוכה לתוך הלילה, המון אלכוהול (כמו שני רוסים טובים), מעשנים מכל הבא ליד, מעיפים את הראש ומסיימים באורגזמות. ככה הכי אוהבת.. מקשקשים על הכל עד שמשתרעים על הספות אחד לצד השני מעולפים ומחוייכים על הסטלה והשלווה.. מתה על הישיבות שלנו.. אין לי עוד אחד כמוהו, לא כזה..
מורידה עוד שוט. מפלרטטת כאילו אין מחר. ומחכה למחר בערב, כאילו לא היה כלום לפני ואין דבר עד אז..
התגעגעתי לתחושות שזה מעורר בגוף. שכחתי איך זה מרגיש להיות באמת אישה. להיות אני. להיות. להרגיש סקסית, להרגיש נשית ומיוחדת. להכין עצמי במיוחד לקראת מישהו, לכנס למוד של פיתוי לצד נוחות, עדין ומרומז, רגוע ונינוח, לצד מפתה ומפרגן, אין לחץ, יש רק שלווה ונכונות להיות באותו רגע. אין אתמול ואין מחר.
מקודם במקלחת עברה לי מחשבה, אני מתגעגעת לנשיקות.. זה ישמע מטופש, או לפחות כך זה מרגיש לי בראש, אבל לא זוכרת מתי פעם אחרונה ממש התנשקתי עם מישהו. לא סתם "נשיקת דודה" על השפתיים, אלא ממש תשוקה ושפתיים ולשון וטירוף ועוצמה ו.. כל זה. לא זוכרת. לא מתי, לא עם מי. כלום. ובעיניי זה החלק הכי עצוב. הדבר שתמיד ככ אהבתי ואיכשהו נעלם, התבטל. תשוקה בעיניי היא לא רק להזרק כנגד קיר או ארון או על שולחן בעבודה כמו בסרטים, אלא אפילו פשוט הנשיקה העמוקה הזו, התשוקה שנוזלת ממנה.. כל ה-DNA שמתערבב.. אלוהים זה חסר לי עד כאב.. לא יודעת אפילו למה זה נעלם. גם לא עם החבר, זה פשוט דעך ויצא משגרת החיים. יש אהבה יש אמון יש כנות יש אינטימיות.. אבל זה כאילו מעולם לא היה..
לאחרונה רק קלטתי כמה זה חסר לי. התשוקה, הרעב. לא יודעת איך ואם בכלל אצליח להשיב את זה לחיי אבל מרגישה שזקוקה לזה. איכשהו, מאיפשהו, לתשוקה הזו.. לרעב הזה, לצורך הבלתי נשלט.. הקרבה המסויימת הזו, הצורך.. אז עושה מאמץ, תופסת יוזמה, אוספת את הרגעים הקטנים..
כך לפחות מחר בערב, לכמה שעות, אשיב את לילית לתחייה, לכמה שעות אהיה שוב ה"אני" של פעם..
האישה, החברה, המפתה והמתפתה, אוכל לשחרר את השליטה מידיי לשם שינוי ולהתמסר לרגע.
התגעגעתי ללילית.. תענוג!