אחד הדברים שלימד אותי עולם הבדסמ זו חשיבות האינטימיות בקשר, חשיבות בניית האמון וההכרות המעמיקה. כל הסשנים למיניהם נטולי ההכרות והעומק לפניהם, בין אם ע"י אדם זר לחלוטין או מוכר חלקית- בטלים ומבוטלים. הדרך היחידה להגיע לעוצמות רגשיות נפשיות עמוקות ואמיתיות היא דרך הכרות מעמיקה ואינטימית. לדעת את הפחדים והחלומות של זה שמולך, חשיפה מוחלטת. איזה אדם הוא? מה באמת עושה לו את זה? לא רק מה שהוא מבטא בפועל, אלא הדברים הכי כמוסים. הרי רק כשנבנית מידה כזו של קרבה ואינטימיות אתה מסוגל באמת להכנס לספייס הנכון, לחוות את האקט במלוא עוצמתו, להתמסר בכל כולך, בלי פחד, עם אמון ברמות שטרם הכרת לפני כן.
אז יגידו שאתה צריך את אותו הדבר גם למערכות יחסים וניליות - אמון ואינטימיות. יגידו. זה לא אותו דבר ולא אותה אינטימיות ו/או חשיפה. לכולנו יש מחסומים. כולנו מסתירים דברים מהאחר, דברים שנראה לנו שלא יקבלו אותנו אם ידעו עליהם. שדים. העוצמה שבחשיפה אישית כזו לאדם אחר, בלתי ניתנת לתיאור, גם לא באלף מילים. מלבד זאת, לתת לאדם אחר, זר, את הכח לבדוק איתנו את הגבולות שלנו, לנסות ולהתנסות גם בכל מה שחששנו ממנו לפני כן ולו כדי להתגבר, אין לזה תחליף. בטח לא בעולם הונילי.
ביום יום אני מוצאת עצמי כל הזמן בשליטה, כל הזמן בכוננות ספיגה. בעבר זה לא תמיד היה ככה, וכשזה לא היה ככה חיפשתי את השולטת שבתוכי, כדי לתת לעצמי את תחושת השליטה שחסרה לי. לשמחתי היו הזדמנויות וזה עשה את שלו, זכיתי להכיר אנשים מעניינים שהוציאו ממני את התובנות גם כלפי עצמי על חשקים שלא הייתי מודעת לקיומם. בימינו הכיוון שונה. התפקיד, האחריות, השיעבוד והשיפוט העצמי הסובייטי הזה, מעוררים בי את החשק העצום למצוא דמויות בטוחות להניח נפשי וגופי עליהן בבטחה. להתמסר לחלוטין באמונה ושלווה. לשחרר. לדעת שיש מי ששומר עליך, דואג לך לזמן מה, לפני שתצטרך שוב לקום ולתפוס את הכסא הגדול.
שנים שידעתי על התופעה של מנהלים וסמנכ"לים שביום יום עוצמתיים ובחדר המיטות רק מחפשים את ההכנעה והניוש. כזו ניגודיות. הבנתי את זה רעיונית אבל לא בפועל. מסתבר שזה ככ אחר כשאתה מוצא עצמך בפינה הזו בעצמך. זה הופך אמיתי. זה מתחיל ממקום תמים לחלוטין, אתה מוצא עצמך נמשך לדמויות חזקות, האינסטינקט כמעט ומתרפק על הכוח שלהם, לנשום את העוצמה שלהם מעורר בך עוצמות נוספות שחסרו לך באותו זמן. מהמקום התמים זה עובר למקום המודע. זה המקום בו קורים קסמים. אלה הרגעים שאני יודעת שחלק ממני, החלק הנשלט שבי מת לצאת החוצה.
כמתחלפת, לעיתים אני מתקשה במעברים בין קיצון אחד לאחר. בין להיות חזקה ודעתנית בעבודה, לבין הכמיהה להיות המחוזרת, הזורמת, המסכימה, הנסחפת, המצייתת. לעולם לא במאה אחוז, תמיד קצת מורדת, ומשלמת על זה חח.. המעברים אינם תמיד חלקים.. אבל כשאני מרגישה שזו תקופה שהחשקים דורשים להיות כזו, אני מריחה דמויות עוצמתיות ממרחק. קשה להסביר את זה. הרדארים מתחדדים, חוש הריח הזה מתעצם, וכל נוכחות כזו מרטיבה. כאילו הגוף מגיב למה שהנפש מצביעה בפניו על מה שנחשק באותו זמן נתון. כמו הקרייבינג לבשר כשיש מחסור בגוף..
למען הסר ספק, לא כל דמות דומיננטית או בעלת מיקום היררכי גבוה תעשה את זה, בטח לא לי. הבוס שלי לא באמת מייחם לי את הביציות. הבוס שמעליו נראה טוב אבל לא הייתי יורדת למרגלותיו גם לו היה חלק מהעולם הזה שלנו. אני חושבת שזה יותר משהו שאדם משדר מעצמו. אופי. לא מסכה. או שאתה כזה או שאתה לא. החבר שלי למשל הוא פשוט כזה. הוא יכול להיות בתקופה הכי נמוכה שלו, ועדיין מבט אחד, משפט וחצי, ואני אסמיק, אני ארטיב, אני פשוט אתמסר בלי לחשוב פעמיים. זה תמיד היה ככה, גם כשלא היה שום טייטל ביננו, גם כשלא היה עדיין כמעט כלום ביננו. הוא תמיד היה כזה ואני תמיד הלכתי שבי אחרי הכח הזה שלו. לטוב ולרע. גם אז וגם היום.
אני יודעת שיש את כל העולם הזה גם בין נשים. נחשפתי לזה פה בכלוב בכל מיני בלוגים בשנים האחרונות. אבל רק בימים האחרונים אני נחשפת למשהו כזה במישור מעמיק יותר, קרוב, ולא רק ע"י קריאה פסיבית של בלוג. מי שעוקב אחריי מספיק זמן יודע שהייתה תקופה קצרה שחיפשתי באופן פעיל את הבחורה שאוכל לשוב ולהתנסות איתה, אבל אחרת, להתחבר ולחוות, כן גם את העולם הזה. החיפוש היה עקר. למעט גבר או שניים שהחליטו שהם אישה ואכזבו מאוד, לא היה משהו באמת מעניין. לא היה חיבור עם אף אחת גם כשכבר התחלנו לתקשר. ואני.. בלי חיבור בין אישי לא מרטיבה, לא בין הרגליים ולא במח.
ואז היא באה. בפרק זמן הקצרצר הפכה לי את הכל, טרפה את כל הקלפים והותירה אחריה בכל פעם שהלכה חיוך בלתי נשכח מול עיניי.
נשים..
מצד אחד אני גאה להיות דו מינית. זו חווייה יוצאת מן הכלל להיות מסוגלת לחוות רעיונית, פיזית ואירוטית את שני המינים ולהנות משניהם. מצד שני אני זוכרת גם את הקשיים. לא רואה עצמי חיה שוב עם אישה בזוגיות מקבעת. מודה. גברים אני מסוגלת "לסבול" יותר. אבל אני עדיין זוכרת את הימים הראשונים עם האקסית. קודם החברות הרגילה שלא רמזה בכלל על העומד להתרחש, ואז.. כשנכנעתי לדחף ונישקתי אותה. היא רעדה לי בידיים כמו עלה נידף ברוח. זה הפתיע אותה, גם האקט וגם כל מה שזה חולל בתוכה. גם בי. זה היה קסום ומעורר. למצוא את הדרך למיצוי מיניות עם אישה נטו, בלי זין ובלי אגו, זה היה מרתק ומסקרן. לא היה לזה תחליף. הבעיה שבדיוק כמו שגדול הקושי למצוא גבר שיהיה לנו חיבור טוב איתו ואיזה קליק ראשוני, עם נשים זה נראה לי עוד יותר קשה. אולי זו הסיבה שלא הייתי עם אישה ברמה אינטימית מאז. לא אחת על אחת בכל מקרה.
עם האקסית עוד החלפנו טבעות באיזה שלב. זה ריגש והלחיץ אותי בו זמנית. אבל כמו שידעתי אז איתה, כך ידעתי גם עם האקס. אני לא חושבת שאני מוכנה לטבעת חנק על האצבע. מאף אחד או אחת. מוכנה להתמסר ולהשתייך אבל לא כדת משה בישראל. אני הכי טיפוס של זוגיות, כל מי שמכיר את נפשי (הרכה) יודע, אני הכי זורמת עם רומנטיקה וקוצי מוצי, מתמסרת ומתחייבת, טוטאלית עד הסוף. כל זה עד הרגע שבו אני קולטת ששמו עליי אזיקים וירטואליים ומונעים ממני את האפשרות לטעום ולחוות עוד אם וכאשר עולה בי הרעב למשהו קצת אחר, נוסף.. זו אחת הסיבות לדיסוננס הפנימי שלי שחוזר ומתהפך בתוכי בלי סוף, קרב אינסופי וחסר תוחלת, אני תמיד שואפת לזוגיות ואמון ובטחון בין אישי מוחלט, אך לעולם לא רוצה להיות כבולה עד יומי האחרון לאדם אחד, לשגרה של סקס עם מישהו אחד, לחיבוקים ארעיים, לנשיקות שנעלמות או משתנות. הרעיון הרומנטי המושלם של סינדרלה הוא אולי מה שמחדירים בנו מגיל אפס, ואכן הוטמע גם בי כהלכה, אבל קשה להתנהל ביום יום באופן שסותר את כל מה שהנפש האינדיווידואלית שלך רוצה. אתה חייב לעצמך להיות נאמן לפני הכל למי שאתה. תמיד יש פשרות. אתה יכול להיות הפרפר הכי גדול, ואז הכרת מישהי והיה חיבור, אתה כן תצמד אליה, אתה כן תבנה מערכת יחסים, פשוט תשמור שיהיה לך את האאוטלט. אם תהיה חכם תדע להגיע לאאוטלט הזה בלי להסתיר בלי לבגוד באמון ובלי לשקר.
אני לא באמת הייתי מודעת לשני הצדדים האלה בתוכי במשך רובו המוחלט של חיי. כיוונתי עצמי לזוגיות המונוגמית שחינכו אותנו אליה. אבל החיים הוכיחו לי שוב ושוב שלהתנהל בדיוק לפי מה שחונכנו אליו - מכבה אותי. אני כן יכולה לקשור עצמי לאדם ספציפי בלב שלם ואוהב, הלב את שלו יכתיב, ואני אלך בעקבותיו. תמיד ולפני הכל. אבל עם הזמן גיליתי שזה מתקיים רק בתנאי שהתנאים מאפשרים לי להיות מי שאני באמת מרגישה נכון להיות. האקס לא עמד בזה. לא מאשימה אותו. גם לי קשה לא פעם. אני קנאית. מודה. יש בי צד רכושני. קשה לי לדמיין את הגבר שלי עם מישהי אחרת. לכן לא רואה סיטואציה שבה אוכל להביט בזה קורה מול עיניי, אלא אם אני בין זרועות אחרות במקביל. קטע שכזה. אני מצידי משתדלת לא להאבק בתחושות הלא נעימות האלה, אלא לנסות לעדן את זה, לרכך, להחליק, למצוא את עמק השווה בייני לעצמי, ביני לתחושות, ביני למציאות. לא תמיד זה בר ביצוע. שואפת לנק' שליטה טובה יותר בעצמי בתחום הזה, אבל מודעת לכך שזה עשוי לקחת נצח. יתכן שגם לא אצליח להתגבר על התחושות האלה. כך או כך העיקר להיות מודעת.
ואז היא באה. לאט לאט הצליחה להחדיר עצמה לתוך היום שלי. יצאה מעולם הלילה שאליו רבים נסחפים, שרדה את עולם היום, וזרחה באורה. לביאה מטורפת. אתם מדמיינים לכם לביאה מול חד קרן? או שיקרה טבח או שתהיה הרמוניה שלא נראתה כמותה.
כבר הרבה זמן שמשהו בתוכי מחפש משהו.. אחר. מגוון, שונה, מסקרן. (הפוסטים השונים יעידו על כך).. אני חושבת שהימים האלה הוכיחו שהכל אפשרי בעולם שלנו.. הסקרנות, אין כמוה להדליק בנו את כל האורות המהבהבים, כאורות חג מולד. רגע של בטחון הופך לרגע של חשש הטרף מול הטורף, ואז חזרה לתחושת הנינוחות.. וגר זאב עם כבש.. כזה?
לא יודעת מה ילד יום, אבל ברגע זה ממש, כשהראש שלי נגרר שוב ושוב לכיוונה במחשבותיי, אני לא יכולה שלא לתהות מה ימים יביאו. והסקרנות.. את הסקרנות אני אוהבת. ממש! מחייכת בתוכי כמו גיימר מול מבחר משובח של משחקים. It's gonna be good!