כשהפסיכולוגית שלי שאלה אותי למה לדעתי אני לא נתתי לעצמי להנות מהמחמאה של הבוסים, היא הנהנה לתשובה שלי והציעה אלטרנטיבה. שאולי, אני ככ מודעת לעליות ולירידות בחיי, במצבי הרוח, בדרמות, כל רכבת ההרים הזו, שבגלל זה כמנגנון הגנה אני לא מרשה לעצמי להתענג על רגעים ממש חיוביים, ולו מהידיעה/ציפייה שבכל רגע זה ייעלם או ישתבש. עד אותו רגע לא חשבתי על זה, אבל כמו שזה נאמר זה היכה בי.
מס' שבועות אחכ וזה עדיין יושב לי בראש. עם הדברים הרעים קל לי להתמודד. יחסית. יודעת את טעמן הרע של בשורות לא נעימות, את האגרוף בבטן כשלא משיבים לך אהבה או דוחים אותך, את האכזבה כשאדם לא מעריך את כל מה שאתה עושה בעבורו.. מכירה את זה הרבה יותר מהצד החיובי. מנת חלקנו. ואיכשהו מהסיבה הזו תמיד היה לי יותר קל להיאחז בזה שדברים ישתבשו ואני מכירה את זה, אז למה מלכתחילה להחשף לחוויות ואנשים שעשויים בסופו של דבר להביא איתם חזרה את הרגשות השליליים?
הציפייה הלא הגיונית הזו שדברים ישתבשו תמיד הרסה לי. מה שאומר שאני הרסתי לעצמי. כשקרה משהו ממש כייפי נהניתי מזה לשנייה וחצי ונכנסתי לכוננות שעוד רגע זה בטח יתהפך, לא עצרתי להריח את הפרחים. לא החכמתי להפנים לאורך השנים שדווקא מאחר והכל בר חלוף, כמונו, אם לא נדע להרגיש במלוא העוצמה את הדברים הטובים, להתמסר להרגשה המופלאה הזו לאורך הגוף, נדלג על כל החלקים שבאמת היה שווה לחיות עבורם- קצרים או ארוכים ככל שיהיו. הכל בסוף יגמר. גם אהבה ענקית, גם החיים עצמם.
הסערה המופלאה שנכנסה לחיי עוררה בי דברים ששכחתי לגמרי את תחושתם. הכרתי, יודעת שהכרתי, על פני חודשים ארוכים, כמעט מסביב לשעון. אבל כשדברים השתבשו ברחתי. ברחתי הכי רחוק שאפשר ולאט מדיי בניתי עצמי מחדש לתוך שבלונה אחרת שנראתה לי בטוחה. שנים אחכ השבלונה הזו לחצה, אז כסרטן חכם זנחתי את השריון הזה וחיפשתי לי שבלונה נוחה ומתאימה יותר. כמה כאלה החלפתי בשנים האחרונות קשה לספור. ועם כל שינוי ועם כל החלפה, באו קשיים חדשים, אחרים, הגיעה בגרות, הגיעו תובנות, גדילה, ובמפתיע גם רגעים צבעוניים וכיפיים בטעמים חדשים.
בחודשים האחרונים אני הרגשתי היטב את הניעור של השריון הקודם מעצמי. הכל השתנה, לאט לאט. הגוף, הנפש, המחשבה, האמונות, זרקתי ממני את מה שעשה לי רע, בודדתי עצמי תוך כדי התהליך. ידעתי שזה רק שלב, ששינוי לוקח זמן, שלהתיישב היטב במקום הנכון לך גם לוקח זמן, המקום הנכון- הדמות שאתה רוצה להיות, שאתה רוצה להיות באותו זמן נתון. בימים האחרונים אני מרגישה איך חתיכות פזל שונות מתחילות לנוע מעצמן ולמצוא מקומן, בלי שאעשה משהו מיוחד.
יפה? כן אני יודעת שאני יפה. ותמיד נעים לשמוע את זה. אבל.. משום מה כשגבר אומר לי את זה, זה לא מרגיש לי אמין אלא מתחנף, הוא ודאי אומר את זה כדי לקבל אישור כניסה אל בין הרגליים שלי. קשה לי לקבל מחמאות. תמיד מרגישה שיש מאחוריהן אג'נדה. ואולי באמת תמיד יש. מצד שני, אני יכולה להחמיא למישהו מבלי לרצות דבר בתמורה. אוהבת לחשוב שיש עוד המון אנשים כמוני בכל מקום. ועדיין כשזה מסביבי אני חשדנית. לך תדע... המחמאה היחידה שתמיד עשתה לי הרבה יותר מנעים, אלא ממש על סף הרטוב זה כשאמרו לי שאני "רהוטה".. איכשהו המחמאות על ההתבטאויות תמיד עשו לי את זה הרבה הרבה יותר.. יופי הוא בר חלוף ובעיני המתבונן. אבל.. כשהיא אמרה את זה.. נולד חיוך קטן בבטן. חיוך ששכחתי שפעם היה, הרבה לפני כל השריטות והמכות והכאב. חיוך תמים קסום וטהור, כמו חד קרן..
האינסטינקט שלי הוא לכתוב כרגיל משהו בנוסח של מי יודע מה יהיה, אבל עכשיו נחמד לי. סוג של כסת"ח לרגע שהכל ישתבש ואז תמיד אוכל להגיד שהנה הכנתי עצמי גם לתרחיש הזה. אבל הערב.. לשם שינוי יושב בי גם חלק אחר, חדש יחסית, שאומר לי פאק איט.
חבר טוב ואהוב אמר את זה בצורה מאוד ברורה "מה אכפת לך להנות בינתיים? אין בטחונות, הכל זמני, מחר תמותי אז מה הרווחת?? תחיי קצת! בלי לנתח, בלי לחשוב, בלי להטיל ספק." אז הנה אני חיה קצת. כמו בת 16, מחייכת לעצמי, שומרת על חלק ממנה איתי עד שתשוב..
