איך מתחילים סיפור מהסוף? איך מתחילים בהתחלה ומדלגים לסוף?
איך מעבירים חוויות ללא צנזורה כאשר כל כולך צנזורה?
איך מהללים חווייה שהיו בה חלקים שיכלו להמחק ולא היתה לך בעיה עם זה?
כבכל פוסט, אני באה לכאן ושופכת את כל הקישקעס שלי החוצה. יש דברים שלעולם לא ישתנו, ואולי טוב שכך.
החלטתי שבוע שעבר שהגיע הזמן להפגיש בין החבר והחברה. הוא חרמן גדול כמו רוב הגברים בכלוב ומחוצה לו. ואני מודה שזרמתי איתו על הפנטזייה של שלושתינו יחד במיטה. אבל ככל שהערב התקדם לא הרגשתי בטוחה בעצמי. היא הבטיחה שלא יקרה כלום, מקסימום תצפה בנו. הלכתי רגועה יחסית, יפה, בטוחה, עם האישה שלי לצידי. כשהגענו אליו קבל אותי חיבוק ענק ונשיקה ארוכה.. משהו היה שונה אבל האישה שלי לצידי, מה אכפת לי. בהתחלה הרגשתי בעצמי אורחת ולא חלק מהבית שלו כבדרך כלל. זה היה סימן ראשון לעבור לאלכוהול שאכן שיחרר. וללא ספק היה כייף, היה מצחיק, היה מגע שלה מולו והיה מגע שלו מולה והכל הרגיש הכי חופשי.
עד שכצפוי עם האלכוהול לילית הגיחה. הייתי צריכה לצפות את זה. אבל נתתי לה לצאת בלי לחשוב פעמיים. אני נשארתי חבוייה בפנים. אילמת. החבר והחברה התחברו מצויין כמו שצפיתי, הם מאוד דומים באופיים. כשהגיעו לדבר על הטיול שלו לתאילנד לפני שנתיים התהפכה לי הבטן. לא רציתי לשמוע על הזיונים שלו אז, ולא רוצה לשמוע אותם היום. הם ניהלו שיחה ערה ואני רק מעת לעת הידקתי ידי על ירכה, נועצת ציפורניים, מנסה להעביר את המצוקה שלי. היא לא הבינה. הוא באיזה שלב קלט שלא נוח לי אז צינזר. בתוך תוכי קללתי.
לילית נהנתה ברמות אחרות. לילית מנעה ממני להוציא מילה מהפה. וכשהוא אמר לי שאני בטוחה איתם, לא דברתי. כשהוא אמר לי ללכת להוריד תחתונים ולחזור רק עם השמלה בלי כלום מתחת, צייתתי. כשהוא התעקש להרים לי את השמלה שיסתכלו יחד על הסימנים הסגולים ששניהם השאירו עליי, כל אחד מהם בזמנו איתי, הרגשתי נבוכה אבל לא התנגדתי יותר מדיי. חלק ממני הרגיש לא בנוח, אבל עם האלכוהול ולילית מאחורי ההגה זה היה קרב אבוד.
לכן לא אמרתי מילה כשהורה לי ללכת לחדר, להתפשט, להכניס לתוכי את הפלאג עם הזנב, לעטות כיסוי עיניים ולהמתין על המיטה לבואו. עברתי לתנוחת ספינקס, עם הזנב נעוץ בישבני, כיסוי לעיניי, ורעד בלתי נשלט בגוף. שמעתי אותם מדברים ומתאמים דברים בסלון. קול חזק בראשי שאל אותי מה לעזאזל אני עושה פה. האם זה חכם להכנס לפינה הזו במפגש הראשון, האם אני אצליח בכלל לתפקד. אבל דברים מהר מאוד התחילו להתגלגל כמו כדור שלג אימתני במורד הר מושלג.
שמעתי אותם נכנסים, מהר מאוד הבנתי שכולנו היינו ערומים. אותה הרגשתי רק בשלב מאוחר יותר. הוא התחיל לסשן אותי. מה שהתחיל בהתרגשות מטורפת שינה לאיטו את הגוון, כשהוא הורה לי להסתובב, לדחוף את הראש שלי בין הרגליים שלה. והוא בינתיים מאחור מאדים ישבני כאילו אין מחר.. ואני ספגתי את הכאב למקסימום. חלומו הרטוב של כל גבר. חלומה הרטוב של כל סאבית. אבל לילית לא סאבית, והאלכוהול התחיל להתפוגג, המציאות סינוורה לי את העיניים. לא הבנתי מה אני עושה פתאום בין הרגליים שלה. לא הבנתי למה אני מצייתת להוראות שלו כמו חייל. עד אותו רגע לא ירדתי לה, היה לנו סטטוס קוו משלנו, מתקדמים לפי הקצב שלנו. הוא לא היה מודע והכתיב את הקצב ומהלך האירועים. ואני צייתתי כמו כלבה טובה. מבפנים צעקתי ונלחמתי. כלפי חוץ לא יצא דבר.
שום דבר לא הרגיש לי נוח. גם כשהפך אותי על גבי, גם כשהלשון שלו עטפה לי את הדגדגן, גם כשהאצבעות שלו פילסו דרכן בתוכי, בטח כשפלט הערה שמאוד הציקה לאגו שלי. יכולתי לשבור את הכלים באותו רגע. יכולתי להגיד את מילת הבטחון. בפועל לא יכולתי להוציא מילה מהפה. למעט תנועות חסרות מנוחה וחסרות נוחות לא הצלחתי להביע דבר. ושניהם שהכי מכירים אותי בעולם, שתמיד מרגישים אותי גם בלי שאוציא מילה מהפה, לא הרגישו אותי. היא לא ייחסה לחשיבות כשנעצתי בה ציפורניים. עיניי היו מכוסות והיא לא יכלה לראות את המבט האומלל. הוא חשב שאני על גג העולם בזמן שהבכי שעמד להתפרץ היה על הסיטואציה הסוריאליסטית שמצאתי עצמי בה. הוא לא הרגיש דבר וחצי דבר. הוא ראה את מה שרצה לראות, שמע את מה שרצה לשמוע, והרגיש את מה שרצה להרגיש. הדמעות שאיימו לפרוץ נחנקו בתוכי. לא יכולתי להתרכז, לא יכולתי לגמור. לא הייתי מסוגלת. גם לו יכולתי באותם רגעים הכל נכבה בתוכי. והם מצידם העדיפו גם כן לא לגמור, כמחווה אני מניחה. הרגשתי עוד יותר חרא.
יצאנו לסלון כאילו הכל בסבבה, אחרי כמה דקות שנשאר לצידי לחבק אותי, הוא עמד להכין לנו סטייקים לארוחת 3 בלילה, אני מיהרתי להחזיר אלכוהול לדם, הסברתי להם, ערב שמתחיל באלכוהול חייב להסתיים באלכוהול. אחרת האירועים מקבלים גוון אחר. האלכוהול הרגיע בי את השדים לאותם רגעים. היא ליטפה. הוא התבדח איתה על כל מיני דברים, ואני התכרבלתי לתוכה מנסה למצוא את עצמי. מהר מאוד היא קלטה שאני דומעת. כשהוא שמע שהיא שואלת למה אני בוכה היא הרגיעה אותו שזה רק מהתסכול של היעדר האורגזמה. כן אני מניחה שגם.. לחשתי באוזנה "אל תתני לי להתרחק" כי הרגשתי שאם זה תלוי בי אני למחרת לוקחת את הדברים שלי ומוחקת את שניהם מחיי.
היום בדיעבד אני מבינה שאני לא יכולה להאשים אותם שלא הרגישו אותי. הם היו ככ שקועים באוירה ובפוטנציאל, בייחום הפרטי שלהם. אבל החולייה המקשרת הייתה רופפת והם לא שמו לב. כן התאכזבתי שאיש מהיקרים לי בעולם לא הרגישו אותי. מאידך, ככל שהזמן עובר אני מבינה שיש לי יכולות טובות יותר להסתיר כלפי חוץ את מה שקורה בפנים. בעיקר כשלילית באה. חלק ממני נעלם ונאלם באותם רגעים. מה שמגיע זה האלטר אגו.
הכדורים שהפסיכיאטרית הוסיפה לי לפני חודש מעכבים לי אורגזמות. כזונת אורגזמות זה גורם לי להרגיש פגומה. כשהוא העיר באמצע הסשן על הכדורים וכמה שהם מאמללים את כולנו, זה עשה לי עוד יותר רע. להגיע למצב שיכול לקחת לי גם 20 או 30 דק' לגמור מתסכל אותי. ולראות כמה מהר וכמה הרבה היא גומרת פוגע לי באגו. האגו האידיוטי הזה. קנאה מפגרת וילדותית. מגיעה רק מבטחון עצמי נמוך שצץ וחוזר מעת לעת וגורם לי לשנוא את זה עוד יותר.
הוא תמיד שאל אותי למה אני מקנאה לו, למה אני לא יכולה פשוט לפרגן לו את העונג גם עם אחרות, בייחוד כשהוא תמיד חוזר אליי. ולמה אני לא יכולה לפרגן לה מיליון אורגזמות בלי שבריר של קנאה? אכלתי את עצמי הרבה על זה. אבל נאלצת להשלים עם האמת. האמת היא שיש בי מן הרכושנות. אני אוהבת ששלי שלי. אני אוהבת לדעת שהדברים שחורים או לבנים. שהגבולות ברורים. אבל המציאות היא לא כזו, החיים הם 500 גוונים של אפור.
אני בקשר פתוח עם גבר גרוש שלא מחפש לסגור את היחסים לעולם,
אני מנהלת מערכת יחסים עם אישה לסבית נשואה.
אני חיה את החיים שפעם פינטזתי. אהבה חופשית, סקס חופשי.
ורק השדים שלי מצליחים להרוס לי כל פיסה טובה של חיים.
בסוף החודש אני אלחם עם הפסיכיאטרית להעיף ממני את הכדורים האלה. בלי האורגזמות החופשיות שלי אני לא מסוגלת לתפקד. והנה.. מוצאת עצמי מתחרמנת כל הזמן אבל לא גומרת יותר מפעם בשבוע שבועיים וגם זה לאחר מאמץ ארוך.. רוצה לדפוק את הראש בקיר. רוצה להיות בצד החזק. לא רק בעבודה. אפילו שם יום של מלחמה אתמול ולחץ מטורף הביא אותי בסוף לקריסה מוחלטת של המערכות. המח הפסיק להלחם, ושחררתי, זרקתי זין. כעסתי, הרמתי קול. ביטאתי תיסכול. תיסכול שרק הולך ומתגבר בכל יום שעובר, כי אני רוצה חזרה את האוגזמות שלי.. כוסאמא של הכדורים האלה..
יושבת כעת בחלוק פרוותי וגרביים טרמיות אדומות, כלום חוץ מזה, מוזגת כוסית של וודקה וחושבת לעצמי שאולי זה ישבש מספיק את הכדורים כדי שהגוף יגיב אחרת. לדפוק ראש לתוך הקיר. לדמיין עצמי מתכרבלת שוב איתה כמו ליל אמש, מתחת לפוך במיטה שלי, להרגיש את העור שלה נצמד אליי, להניח עליה את הראש, לחבק ולהרדם ככה עליה.. חד הקרן שהעניקה לי שוכב לצידה, סופג את הריח שלה, כדי שהלילה אוכל שוב להסניף אותו ולהזכר ביד שלה חופרת בתוכי, נושכת אותי, מענגת אותי כמו שרק אישה כמוה יכולה..
עד לא מזמן הצהרתי חד משמעית שלא מתקרבת לנשים יותר, שהן ככ הרבה דרמה, אבל הנה אני הדרמה. בתוכי הדרמה. היא מעניקה לי עולם רך ועוטף מסביב לשעון, היא מחזקת אותי, היא מכרבלת אותי, היא מחבקת אותי, עוטפת אותי, ממלאה אותי באנרגיות בחיוכים אהבה ואור.. וברגעים האלה הייתי סוגרת אותנו בתוך בועה משלנו ולעולם לא יוצאת.
הבוקר כשהיא הורידה אותי בעבודה חשבתי לעצמי איזה עולם זה.. כמה כייף זה להתעורר לצד מי שאתה אוהב, לא לחשוב שלילי, לא לחשוב על מה שיכולתי לאבד לו התרחקתי כמו שהגנרל הרשע בתוכי רצה שאעשה.. מביטה בה מגלגלת סגריה באוטו לפני שממשיכה בנסיעה הביתה, חושבת על הזכות הזו שנפלה בחלקי להכיר אדם כמוה.. לא מסוגלת לעכל שהרגשות שלה באמת ככ חזקים ומופנים כולם אליי.. מתקשה לפעמים לקלוט את הערך האמיתי שלי.. מתקשה לנטרל את הביקורתיות העצמית שלי. פשוט לחיות, לאהוב, ולנשום.. עד העונג הבא..
מוזגת כוסית נוספת.. מנסה לתפוס את לילית לדו שיח. היא מסרבת לצאת. יצאה בתחילה כשהתכתבתי עם האישה שלי, תקפה כשנראה לה שצריך, נעלמה כשהחליטה, הותירה אותי לאסוף את כל החלקים של ההרס מאחוריה. וכעת כשאני מנסה לאפס אותה בתוכי היא מסרבת לצאת לשחק. לפעמים עולה בי חשק להרס עצמי, כמו לתקשר עם האקס האחרון, ולו בשביל לקבל ממנו תחושת עליונות אל מול ההתרפסות והחרטה העמוקה על כל מה שעולל לי, על שבחר לוותר עליי לטובת קודמתי. לפעמים הסדיסטית שבי רוצה להכאיב בחזרה, להפסיק לקבל מכות ולהכות חזרה, חזק. לצערי הגנרל לא נותן לזה לקרות. הוא מוודא שאשאר במקומי.
לפעמים זה מתסכל אותי כשאני לא אני, ולפעמים אוהבת להיות אני עם כל השוני והמוזרויות. משעשע אותי שכלפי חוץ אני ככ קונפורמיסטית (עד שרואים את כל הקעקועים ואז מטילים בכך ספק, רוסיה לבנה עם קעקועים?)..
ומבפנים, בחיים שבפנים אני מנהלת חיים שמעטים האנשים שהיו מסוגלים להכיל את זה.
מתגעגעת לפעמים לווגאס, לאוירה של מה שהיה ויכול להיות. לכן התחלתי לתכנן בראש נסיעה בסתיו הבא לקנדה, לשוב לארץ האהובה לי, לבדוק אפשרויות, אולי לרדת לעוד מדינות ליד, להכניס משהו קטן, אולי קאריביים, אולי בכלל לעשות עצירה באמסטרדם.. לחגוג לעצמי כמו שצריך את החלפת הקידומת.. לחגוג כמו שצריך את יומולדת 40 שלי..
אולי הכל זה בכלל משבר אמצע החיים, אולי אני צריכה קצת R&R כדי לאסוף את עצמי..
ואולי בכלל אני צריכה להרים את הקצב, אולי ואולי..
נראה לי שהגיע הזמן לקעקועים הבאים.
כן, ללא ספק הגיע הזמן.
