שאלו אותי פה לאן נעלמתי ולמה אני לא כתבתי כבר הרבה זמן (שבוע תכל'ס זה לא כזה הרבה) אז הנה השלמות.
השבוע שחלף היה מאוד אינטנסיבי. נפגשתי עם הלביאה שלי, כל יומיים, ואחכ בסופש הייתי אצל החבר.
קשה להסביר את הצורך הזה, הסיפוק שזה מעורר בי.. מזרועות אלה לאחרות, תמיד בתנועה, אין יותר רגעים מתים, אין כמעט את שגרת בית-עבודה ההיא, אם כי כן שמרתי על ימים לעצמי פה ושם כדי לשמור על השלמת שעות שינה, כי עם אף אחד משניהם אני לא באמת ישנה מספיק.. (מה לעשות שביחד תמיד יותר מדליק לחוות זה את זה/זו מאשר לישון)..
בהתחלה לא הייתי בטוחה איך אתמודד עם ככ הרבה מפגשים אינטנסיביים עם הלביאה, חששתי שזה יציף ויחנוק אבל לא יכולתי למתן את זה כי אחרי כל מפגש רק צמאתי למפגש הבא, לחוש שוב בשפתיה מתענגות עם שלי.. ולמרות כל התהיות, החשש לא התבסס, לא הייתה הצפה ולא היה צורך בהמלטות לתוך עצמי. היא נתנה לי מיליון הזדמנויות למתן את הקצב, לדחות קצת, לקחת את המרחב שלי, להתגעגע קצת, אבל לא יכולתי..כל יום הסתיים עם הסנפת הג'קט שלה, תזכורת לביחד האחרון וכמיהה לביחד הבא. מפגישה לפגישה האווירה ביננו רק מתחממת. עוד שלב מגיע, עוד סכר נפרץ, שורשים חדשים חודרים לעומק הקרקע ומבססים יסודות.. החיבור שלנו גם משנה גוון ככל שהזמן עובר, הסקס אינו מרכז המהות שלנו, ואני אוהבת את זה. יוצאות יחד לסידורים קטנים, לסופר לקנות קרמבו מוקה, גיחה שלה למטה למכולת להביא לנו חלב לקפה (כי רק יצאתי מהמקלחת ולא בא לי לצאת מהבית) ושיחות ארוכות הרבה לפני שהבגדים יורדים.. אין ספק, היא נכנסה לי מתחת לעור.. הרבה מעבר למיניות שאופפת אותנו. הרבה מעבר.
מכל הרגעים שהיו לנו בשבוע שעבר, נחרט בי בראש דווקא רגע אחד קטן, לכאורה כמעט בלתי נראה אך כזה שהותיר בי חותמו. כשלקחנו איתנו את הכלב לסיבוב סידורים קצר, וסביבנו הרבה יותר מדיי אנשים שמיהרו לחזור הביתה, היא החזיקה ברצועה שלו בעודו מרחרח איזה עץ, אני נעצרתי מחייכת אליהם ופשוט התקרבתי ונצמדתי לצידה, נשענתי כזה בעדינות טומנת ראשי לתוך כתפה, מתעלמת מזה שהעולם מסביבנו לא בטוח כזה טולרנטי למגע אינטימי כלשהו בין נשים, והיא מצידה העבירה ידה הפנויה סביבי בשיא הטיבעיות וחיבקה אותי.. תחושת השייכות באותו רגע נחתה עליי כאילו כל מה שקדם לזה לא היה. משהו בפומביות, בטבעיות הזו שלה, קשה לי להסביר.. הלב שלי נפתח לרווחה. קשה להסביר איך דווקא רגע כזה קטן ולכאורה מינורי השיג אימפקט כזה בתוכי.
כמו שחסרו לי הנשיקות, והתשוקה הקטנה הנוספת שהן מעוררות, כך מאוד מאוד חסרה לי הפומביות העדינה הזו. כל הדברים הקטנים שלא הייתי בהכרח מודעת לעד כמה הם חסרים לי עד שהיא הגיעה לחיי. אני לא חושבת שזה אפילו קשור למגדר, זה פשוט אופי של בנאדם, מה שאדם חש כלפי זה/ו שלצידו והאופן שבו הוא בוחר לבטא אותו. לא הכל זה סקס כמו שלא הכל זה סדרות של נטפליקס או אנימה. לכל זוג יש את האינטימיות שנבנית במערכת היחסים שלו. כך מה שאני חווה איתה שונה בתכלית ממה שאני חווה איתו. כל אחד מהם מעורר בי צדדים אחרים, חוויות שונות ורגשות בצבע וטעם שונה זה מזה.
ואז יש את לילית. לילית כמעט ולא יוצאת מולו, בדיוק דברנו על זה בסופש, אין לי צורך במאמץ לפתות אותו כי הוא חרמן תמידי ושנינו נמשכים אחד לשניה בצורה מאוד ברורה וחזקה, ומאידך הוא אינו פוגע בי ואינו מאיים עליי - שום סיבה עבור לילית להגיח. לעומתו שכבר מוכר וידוע, היא עדיין חדשה, לכן היא זכתה לחוות בשבוע שעבר את לילית היטב. כמו בפיצול אישיות טהור, מילה שלא נאמרה בזמן הוציאה מתוכי את לילית עליה על סף מלחמה כוללת.
אנשים נוטים לחשוב שלילית זו מטאפורה יפה שאני משתמשת בה לתאר את השד שקיים בפנים, בתוכי כמו באחרים. מעטים מאוד מאוד מבינים שלילית נפרדת לחלוטין. כן מוטמעת בי וחלק ממני אבל דמות נפרדת. שומר הסף של הילדה שבי. דמות שמאוד התחזקה לאור אירועי חצי השנה החולפת. לא עוד ניצול לא עוד כאב מיותר ולא משנה גבר או אישה. לילית כבר מזמן לא שדה מפתה נטו. עכשיו היא גם זו שעומדת על הסף, על המפתן שלי ובודקת, כמו דורמן, שאיש לא יתקרב יותר מדיי כדי להכאיב. וכשכן, כעקרב עם זנבו העוקצני והקטלני שלוף, היא יוצאת ונלחמת. מגנה עליי. להפתעתי הרבה הלביאה הרגישה וראתה אותה היטב, ראתה אותי הופכת להיות לילית ברגע אחד. הופתעתי כי מעטים האנשים שבאמת ראו אותה.. ככ מעטים..
לשמחתי לא היה בה פחד. בתגובתה אליי ובעיקר ישירות ללילית היה רק רוך, והרבה מילים מרגיעות ומסבירות, תקשורת פתוחה. כך הכל נפתר במהירות ואני יכולתי לחזור להתרפק אל תוך זרועותיה.
אני אוהבת את זה שאני חווה איתה את הימים לאורכם, מהבוקר עד הלילה בין הדברים האחרים של החיים. גם כשאני בשיא העבודה בעומס מוחלט, מחכות לי מעת לעת הודעות ממנה להזכיר לי כמה אני אהובה ונחשקת. תחושות ששכחתי מזמן, איך זה להיות אפופה בהן במהלך היום יום. זה מוציא ממני משהו אחר. בעבודה כבר אמרו משהו על זה שאני נראית רגועה יותר, פחות מוטרדת, וההורמונים כמובן עושים את שלהם גם כן כשאני נחשפת לפנים חדשות בעבודה כשמגיחים כל מיני עובדים ממחלקות אחרות או אורחים אחרים שפשוט שוטפים לי את העיניים.. חרמנות עדינה שעוטפת. גם אם עייפה, גם אם רעבה, גם אם עמוסה. הרדארים עובדים בפול מוד.. היא דואגת להשאיר אותי עם חשקים ערים בכל שלב. ואני מתה על זה.
אחד הדברים היפים שאני מאוד אוהבת מאז שהיא הופיעה בחיי זה את ההשפעה שלה על הבטחון שלי. על תחושת העצמי שלי. כשאני מביטה בעיניה, כשאני רואה עצמי משתקפת דרך המילים שלה, דרך המבטים שלה, אני אוהבת את מה שאני רואה, את מי שאני רואה, ההשתקפות שלי מושלמת כמו שלא הייתה זמן רב מדיי. היא יודעת את זה והיא ממשיכה לטפח את זה, לחזק, לחבק ולחבר את כל החלקים שהתפזרו במרוצת הזמן ע"י כל מיני גורמים שלא הייתה להם שום זכות להשפיע ברמה שהשפיעו.
היא לביאה,
היא קוסמת,
היא הילרית,
היא שומרת,
היא חברה,
היא מאהבת,
היא שלי.
ואני של(מ)ה.