הימים הטובים.. כשמנגינות מלוות את הרגעים הקטנים, כשהמחשבות מלאות בחום והלב מלא באהבה, כשהפרפרים לא מוצאים מנוח ומתרוצצים לכל עבר בטירוף מוחלט. איך לב אחד קטן יכול להכיל ככ הרבה רגשות.. איך גוף אחד יכול להכיל ככ הרבה תשוקה.. פלא הבריאה.
היום בדרך הביתה, הבטתי דרך החלון של האוטובוס, האדמה רטובה מהגשם שירד שעות ספורות לפני כן, עננים בהירים כיסו את השמיים, והמחשבות נדדו.. במשך שנים רדפתי אחרי האידאל שחינכו אותי אליו. לחפש את הגבר האחד ולהתמסד. כשהרפתקאה לפני 15 שנה הובילה אותי לזרועותיה של אישה לא ידעתי איך יראו ימיי, באיזה צבע יצבע העתיד. ידעתי שאני מרגישה כלפיה דברים שאני אמורה להרגיש רק כלפי גברים. ידעתי גם שהיא לא תוכל לעולם להחליף אותם עבורי. מה שגבר יכול להעניק לי לעולם לא יוכל להיות מסופק על ידי אישה, מושלמת ככל שתהא, ולא זה לא רק הזין. אבל האהבה יש לה חוקים משלה, וכאחת שתמיד האמינה במונוגמיה, ניסיתי ככל יכולתי לעמוד בחוק הזה. הצורך בגברים פירק את הזוגיות ההיא.
כבר אז נבטה התהייה הראשונה שלי, למה אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?
שנים רבות מאוד אח"כ כשהכרתי את החבר הנוכחי הוא הזכיר לי את זה. אבל כל מה שהרגשתי זה תיסכול וקנאה. הבנתי את ריבוי האהבות, הרי אני לא חפה מכך, אבל לא ידעתי איך אני אמורה ליישם משהו שהרגיש לי מוכר מבלי לשבור מוסכמות שחייתי על פיהן. רציתי לשחרר, רציתי כמוהו לחוות את האנשים השונים ולא להקשר לאדם אחד בעבותות עד שארית ימיי, למצוא עוגן אחד אבל בד בבד לדעת שזה בסדר לחוות עוד מבלי להחשב לא בסדר או בוגדת. למרות הרצון, משהו בתוכי לא נתן לי מנוחה. החינוך הזה שהחדירו בנו. המצפון כשאנחנו הולכים בעקבות החשקים שלנו ולא בעקבות חוקי החברה בה אנו חיים.. קשה לעמוד בחוקי החברה האלה. בטח ובטח אם בוערת בך תשוקה שונה. כמיהה למשהו אחר, נוסף, שונה ממה שאמור לנתב חייך כאחד הפרטים בעדר האינסופי שסביבנו.
שנים אחרי האישה האהובה הראשונה, התחלתי לתהות עד כמה אני באמת דו מינית, או שאולי החווייה ההיא הייתה משהו יוצא דופן ולא אומר על כלום. כמעט ולא היה לי מגע עם נשים מאז, וגם כשהיה לא הרגשתי דבר בלב. זה היה פיזי נטו. לכן באיזה שלב הפסקתי לתהות והתמקדתי בגברים. כשמצאתי את הגבר שלי משהו התמלא, אבל ככל שהזמן עבר, ככל שהעמקתי להכיר אותו, על גווניו השונים, מעלותיו ומגרעותיו, כך מצאתי עצמי זקוקה למשהו נוסף שהוא פשוט לא יכול היה להעניק לי. עם כל האהבה שבעולם, חסרו לי הניצנוצים, אבקת הפיות, הרוך המיוחד ההוא.. ועדיין, לא חשבתי על האפשרות לחפש אישה.
כשהיא הופיעה בחיי לא ידעתי לאיזה דרכים זה יוביל, לאילו תחושות. היתה בי יותר סקרנות מתשובות, יותר סימני שאלה מסימני קריאה. איך אני אתנהל עם אישה? לא נגעתי באחת ככ הרבה שנים.. איך אני אמורה להתמודד עם הרגשנות המוגזמת שבד"כ מגיעה עם אישה כעסקת חבילה..? יש לנו בראש איזו סטיגמה על נשים שלרוב קולעת בול. אבל אם אני לא מתיישבת בדיוק על השבלונה, בטוח יש עוד כמוני לא? כאלה שאינן האישה הסטריאוטיפית החופרת, זו שככ קלינגי שבא לך לברוח.. ואני, הניסיון שלי היה רק עם אחת, ובדיוק כזו, שנצמדה לי לתחת כמו דבק מגע ולא נתנה לי לנשום. התנהלה איתי כאילו אני הגבר שתמיד בשליטה ולא הרגשתי איתה את האישה שבי.. פחדתי להכנס חזרה לפינה הזו.
ההתחלה הפעם היתה מעט מהוססת, לקח לי זמן להשתחרר, אפילו מילולית, משהו בי היה הססן. בחרתי להכיר אותה קודם כאדם, כחברה, ורק אחכ לראות לאן דברים יובילו. גם כשחשבתי שהיא תיבהל ותתרחק, כי לכולנו יש שדים, היא לא נרתעה. היא לא נעלמה. כשלחצה חזק והלכתי צעד לאחור היא הרגישה אותי, עוד לפני שהבינה אולי מה היא מרגישה ומהיכן זה נובע. אבל היא הרגישה. כשאתה פוגש אדם שרגיש לתחושות שלך, למעשים שלך, לבחירות ולספקות, לכל צעד שאתה בוחר לעשות, ולא מטיל בך ספק או ביקורת, מקבל בחיוך, בסקרנות, בחיבוק רגשי עוטף.. כשאתה פוגש מישהו כזה, אסוף אותו לתוכך. תמיד.
כל מה שעשתה לנו הפגישה הראשונה, כל מה שעשה לנו המרחק והזמן והמשבר שעברתי בשבוע שאחרי, ההתרחקות שלי, ההתעקשות העדינה שלה לא לוותר ולא להעלם.. כל אלה בנו מאחורי הקלעים שורשים עמוקים יותר. כך, אחרי למעלה משבוע שבו לא התראינו ובקושי תיקשרנו, היא הציעה לבוא ואני ברגע האחרון זרמתי איתה, בספונטניות שאינה אופיינית לי..
כשהגיעה, עם הריח המשכר שלה, עם החיוך הענק שלה, היתה בי תחושה של שיבה הביתה.. של שקט, מוכר ובטוח.. כאילו לא עבר זמן, כאילו לא נוצר פער שנסגר ברגע שהשפתיים שלה נצמדו לשלי.. הרכות, החמימות, המגע.. כאילו הלכתי לאיבוד ומצאתי דרכי חזרה בעזרתה.
להתעטף בין זרועותיה, להצמד אליה, להרגיש אותה בכל גופי, נשימותיי נעתקו ממני, הלב פעם כאילו הוא במירוץ.. האנחות הקלות, השפתיים והלשונות שלא יכולתי להפסיק לטעום ממנה עוד ועוד.. היא אמנם התחילה עם יפעתי אך מהר מאוד הוציאה ממני את לילית שעטה עליה כמו טרף.. כך טיפסתי מעליה, מרוצה מעצמי.. הרעב אליה רק הלך וגבר ככל שהדקות חלפו.
השעות חלפו גם הן, והיא רגישה שכמוה ניסתה להסביר לי ששעות השינה שלי הולכות ומצטמצמות מרגע לרגע, אבל לא יכולתי לשחרר אותה, לא רציתי שתתרחק, לא רציתי שהחום שלה יפנה מקומו לקרירות הלילה, "אל תלכי.. עוד קצת.." כך אני כמו ילדה קטנה, מבקשת, מתמסרת, מתלטפת, מתענגת.. כשהיא ניסתה להתרחק, אני משכתי אותה חזרה, בין אם כורכת ידיי סביבה או את רגליי סביב רגליה, את לא תלכי.. עוד לא.. עוד קצת..
הבוקר אחרי שעתיים ומשהו של שינה, הראש לא הפסיק לנדוד חזרה אליה, כל היום קרוב רחוק, הודעות, געגוע, פרפרים.. כשהגעתי הביתה ראיתי את הג'קט שנותר מאחוריה אצלי בחדר.. בלי לחשוב, ישר ניגשתי להסניף אותו.. הריח שלה היה עליו ואני הרגשתי בין רגע איך כל ליל אמש עוטף אותי וסוחף אותי חזרה לתוכה.. לחיוכים, לאצבעות, לנשיקות, לליקוקים, לביסים, לאנחות, לאורגזמות, לערפול החושים העדין, לתחושת האינסוף המושלמת..
היום באוטובוס המחשבות נדדו.. במשך שנים רדפתי אחרי האידאל שחינכו אותנו אליו. לחפש את הגבר האחד ולהתמסד. היום אני מבינה שלחיים יש כיוון משלהם, You can't always get what you want, But if you try sometimes you might find, You get what you need...
זה לא מה שחשבתי, זה לא מה שתכננתי, זה לא מה שפינטזתי.. זה טוב מכל אלה.
כמה שנים לאחור לא הייתי מאמינה שניתן לנהל חיים כאלה. בטח לא עבורי, הרי צריך להיות כמו כולם לא? לשאוף להיות ככולם. רק כשהשכלתי לקבל את זה שמותר להיות שונה מצאתי עצמי במקום הכי טוב ומטיב עבורי..
יש לי את הגבר שלי שמאפשר לי למלא את הצרכים שלי,
יש לי את האישה שלי שמעניקה לי ככ הרבה..
לא יכולתי לבקש יותר מאלה. התשוקות, החשקים, הכמיהה, הרעב, הסיפוק, הסקרנות, העונג, הגעגוע, האושר..
את עוטפת לי את הלב עם החיוכים שלך, עם הרוך שבך, עם הכוח שלך והנשיכות, עם הספנקינג, עם החרמנות האינסופית שלך, את ממלאה אותי באמונה עם החום שלך, הרגישות והאופטימיות.. עכשיו אני רק מבינה על מה דברת כשאמרת שזימנת אותי.. כמו חלקי פאזל שמתחברים זה לתוך זה, יוצרים תמונה חדשה ושונה, שלמות מסוג אחר. מעולם לא חשבתי שאמצא עצמי שוב במקום הזה, ביקשתי מהיקום חזרה את ההתרגשות, הפרפרים, בקשתי לליבי שוב לחוש ולהתרגש, להרגיש כמו פעם, כמו שאדם רגיש כמוני מרגיש.. ואז את באת, כרוח סערה, הבאת איתך ימי אביב וסתיו, טורנדו וליטופי קרני שמש, הערת בי את הרומנטיקנית והשדה המפתה בו זמנית..
לא יכולתי לבקש אותך באף צורה אחרת ממה שאת.. מושלמת עבורי.. האישה המופלאה שלי.. מודה על כל רגע שלנו יחד, ומחכה כל פעם מחדש בציפייה עוצרת נשימה עד הפעם הבאה.. הגעגוע שורט בבשרי, צמאה למגע שלך, לנשימות שלך על פניי, לנשיקות שלך על הצוואר שלי, לאצבעות שלך בין הרגליים שלי, לידיים שלך על הטוסיק שלי, לשפתיים שלך על הפטמות שלי, לנוכחות שלך בלב שלי, לריח שלך פה לידי..
איך את באה למלא את הרעב, ממלאה את המכסה ועדיין בלכתך מותירה רעב חדש..
שואפת אותך לריאותיי, עוטפת אותך לתוך ליבי, ושומרת על החלק ממך שהשארת בי, שומרת קרוב..
אהובה שלי..
