Valentine's Day. אחד הימים הקלילים בשנה שהופך עבור רבים ליום טעון רגשית ללא סיבה ראוייה.
כל שנה הגישה שלי ליום הזה (נתעלם כרגע מטו' באב) שונה מקודמתה בהתאם למי שנמצא בחיי ומה הסיכוי שלי לטיפות קיטצ' (בכל זאת, אני סרטנית, הרומנטיקה באה בילט אין...). יכולה להיות שנה עם תחושת החמצה ושנה עם כמיהה, היו שנים של השקעה, חלקן התפוצצו לי בפנים. אך בחלוף השנים הבנתי שאם אעגל פינות ואתאים את היום הזה ללב שלי, אנשים אחרים עשויים לראות כך את הקסם של היום הזה, דרך העיניים שלי, הלב שלי. החלטתי שצריך לקחת את היום הזה לפיזור אהבה כללית ולא בהכרח רומנטית, ופתאום אף אחד לא יחמיץ פנים על יום של מבצעים בובות, פרחים ובונבוניירות לבביות משוקולד..
בבוקר חמישי הגעתי למשרד בגווני שחור אדום (מלכת לבבות?) כולי מפזרת ברכות אור ואהבה בכל מחלקה שנכנסתי אליה, כבכל חמישי, להעלות חיוך בכל אנשי הצוות הנקרים בדרכי, מרופאים ועד עובדי נקיון, לעשות נעים ומחייך בבוקר, ובטח ביום שהוא חג של ממש, חמישי משולב באהבה.. הפתיעה אותי קצת הגישה החייכנית אקסטרה הזו שלי, ועוד עכשיו, כי השבוע האחרון היה מאוד אינטנסיבי רגשית ופיזית עם השינוי התרופתי. אני הרגשתי בגוף שלי שדברים משתנים אבל לא הייתי בטוחה אם זה רק נדמה כמו שכבר קרה או שהווילון באמת נפתח ואני מסוגלת כמו קודם, לגמור שוב, להתענג לחלוטין, להרעיד את הבניין עם הקולות.. הימים האלה, אתם מבינים, נעים בין תקווה לחשש. האם זה באמת הסתדר הפעם? האם יפעתי החרמנית, שרבים מכם קראתם אותה כאן לפני כמה חודשים, באמת חזרה?..
חשבתי על חברה שלי. אנחנו יחד כמעט 4 חודשים, חודשים שבהם הייתי כמעט לכל אורכם עם כדורים שסוככו עליי רגשית ופיזית ברמה כזו או אחרת. למעשה, כל המולטי, כל החרמנות האינסופית של לילית קדמו את זמנה, ולכן רק שמעה סיפורים. היא כן קבלה טעימות, אבל לעולם לא את מלוא החווייה. היא זכתה לטפטופים ממש בהתחלה ואז הכל התעמעם אט אט עם הכדורים.
עכשיו היא מבינה, היא אמרה לי אתמול, והפעם.. הרגשתי את זה הפעם.. שהרי אני כבר ידעתי את מה שהיא טרם למדה, רק אחרי שחווים אותי נכון מבינים. הגרסא המעודנת שלי אטרקטיבית ומפתה, אני יודעת. אבל הגרסא האמיתית, ללא צנזורה או מסוככים, הגרסא שחבר שלי נחשף אליה לאורך השנים האחרונות, היא הגרסא שאני תמיד שואפת להיות. היא הגרסא שמשרה עליי תחושת בית. היא התחושה שעכשיו אהובתי תאסוף ממני תמיד לתוכה, תחווה בבשרה, תמלא בליבה..
אני ידעתי שעבורה ליום האהבה אין חשיבות יתרה מכל יום אחר בשנה (בדברים מסויימים היא פחות קיטשית ממני), ואף על פי כן, אפילו לרגע אחד קטן היא לא נתנה לי לחוש משהו אחר מלבד נאהבת, מוקפת חום ותשומת לב. כל היום. ממכתב האהבה שחיכה לי בבוקר כשהתעוררתי ועד מילות האהבה לפני השינה.. כך לאורך כל יום העבודה, לרגע לא נתנה לאור הפנימי שלי לסטות מהתמקדות באהבה, רק ליבתה את הלהבות הפנימיות שלי, שיחקה איתי על חבל דק בין רומנטיקה לחרמנות. מעולם לא פגשתי מח כמו המח שלה, מעולם לא פגשתי לב כמו הלב שלה. מרגישה שהיא נבראה בעבורי.. יודעת לפרוט על נימי ליבי, כאילו תמיד ידעה אותם, מנגנת בגופי כאילו תמיד הוטמעתי בה, דרכינו נשזרו, חיינו נבנו, בשלו עד שלמות.
אתמול בבוקר יצאתי בקור מהבית לפתוח רגליי לרופא (יותר מרגש מהצפוי), כשיצאתי ממנו השעה עדיין היתה מאוד מוקדמת. חנויות רק התחילו לשפשף עיניהן, להקיץ משנת לילה לבוקר קר ושמש שקרנית. החלטתי לנצל את היותי בחוץ כדי לקנות לאהובה שלי משהו קטן. היא יכולה לא לעוף מהיום הזה אבל אני נצמדת למנהגים הקטנים שלי, מצד שני השעה היתה מוקדמת ובוקר קפוא, אז דבר ראשון הלכתי לקנות כוס קפה ומשהו מתוק, מזל שאלה תמיד פותחים מוקדם.
חנות הפרחים היתה התחנה הבאה. החברותיות שבי כנראה עדיין זרחה ממני מיום האתמול כי היא פצחה איתי בשיחות לבביות כאילו אנחנו חברות כבר חודשים ארוכים. זה היה משעשע למדיי. באמצע הגיע לקוח דובר אנגלית שהתקשתה לתת לו מענה בדברים קטנטנים, אז עזרתי לה היכן שיכולתי מבלי שירגיש שאני מתנשאת מעליה. כבודו של אדם וזה.
התלבטתי מה לקנות. אני יודעת שלו זה היה עבורי הייתי קונה לי זר ורדים ו/או חמניות, אבל עבור האישה שלי, זה לא הפרחים כמו המחווה. בתוכי התעקשתי על רומנטיקה לכן בקשתי מהמוכרת ורד אחד עטוף צלופן. כשמצאתי אגרת ברכה עם מלל שרק לי ולאהובה שלי יהיה מובן, מעין בדיחת כלוב פרטית, צרפתי את זה לפרח. היא הביטה באיגרת ובפרח, אז הביטה בי ושאלה למי זה מיועד, בלי להסס עניתי לה בחיוך מסתורי שזה לחברה שלי. היא הביטה בי משתהה לרגע במעשיה, ממש לרגע קטן, ואז המשיכה וסיפרה על כל מיני עציצים יפים שהיו על הדלפק וגם יש לה בבית.. לבסוף הוספתי 2 מרשמלו אדומים בצורת לב שהמוכרת ראתה שהתלהבתי מהם והציעה לי לקחת גם, און דה האוס.. יצאתי משם עם השלל מחוייכת. הלב שלי התרחב....
התכנית המקורית היתה לצאת לאכול בחוץ, אבל היה לי ככ קר בחוץ, שגם לו הייתי במוד לצאת שוב, הקור שיכנע אותי להתמקם בבית. כשהיא הגיעה הלב שלי נפתח. מחדש. כל פעם שהיא לידי, אפילו מחוץ לחלון בעבודה, אני מרגישה כאילו הוטבעתי בפרומונים. אני מביטה בה, גם אם לשבריר רגע, וכל חלק ממנה קורן, החיוך שלה שובה לב, כל לב, הרגליים שלה בג'ינס הזה.. אוחחח.. שריטה שלי ללא ספק.. מתנתקת מכל התחושות ששקעתי לתוכן לרגע, מתאפסת על עצמי, כשמביטה בה נכנסת לחדר, פושטת ג'קט. אני מצביעה על השקית והורד, מחייכת בהתלהבות וחוזרת לסיים את השיחה עם השותפה. מיד לאחר מכן חוזרת לחיבוק הענק שלה ולדובי משוקולד על מקל עם לב על הבטן שהיא הביאה לי כי ידעה כמה אני כן מתרגשת מהמחוות הקטנות של היום הזה.. הלב שב ומתרחב..
אני לא יודעת איך אבל בוקר שהתחיל רומנטי עבר למוד מאוד מאוד אינטימי, לא מהסוג המיני. זה היה אחד מאותם רגעים בונים, מחברים. לקרוא פיסות עבר, קולות מן העבר. להביט להיסטוריה שלי בעיניים. להיות באחד המקומות הכי פגיעים שלך, אבל גם במקום הכי מוגן, עם אדם שלעולם לא יפגע בך, שיכול להכיל אותך גם כשאתה במקום הכי פגיע. בכיתי. הדמעות פשוט זלגו. העבר התנגש עם ההווה, ובום! התרגשות, מבוכה ודמעות. היא הגיבה בהתרגשות לבבית וחיבקה אותי חזק, עטפה, אספה אותי לתוכה. רגע מחבר. אני עם הדמעות שלי והיא דמעה איתי. הנשיקות, החיבוקים, המילים הקטנות, הביחד הזה שהרעיפה עליי מיום ליום בצורה יותר מושלמת, מדוייקת.. נטמעתי בה. ככל שהעניקה לי יותר חום ותשומת לב, תחושת שייכות, חשתי נאהבת מתמיד, אסופה, שלמה. הלב שלי התרחב..
כשחיכינו לטכנאי, בזמן שהיא ניצלה את הזמן והכינה לנו פינוק בוקר של פנקייקים וקצפת, אני שלחתי ידיים.. לא באמת מפריעה, מתקרבת, עוטפת מחבקת, משרבבת ראשי בין ידיה לסחוט עוד נשיקה אחת קטנה, מקבלת אחת גדולה וכמה קטנות ואני מאושרת.. מלטפת את הגוף שלה..
רק דקות לפני כן שכבנו ערומות מרטיבות אחת את השנייה, מתחרמנות עד טירוף, כשנזכרתי שעוד מעט יפריעו לנו. היא הציעה שאקבל פניו עם פלאג, אני נדלקתי, והיא זכתה להביט בי מחדירה אותו לישבני. משכתי על עצמי טרינינג ואת הג'קט שלה, והיא שמה על עצמה את אחד ממכנסי הפיג'מה המצויירים ששלפתי לה מהארון וג'קט שלה. שתינו בלי תחתונים, הפטמות חשופות למגע הבד והרוח..
כשהתעסקה עם הבלילה של הפנקייקים נצמדתי אליה, העברתי יד לאורך הישבן שלה והמשכתי אל בין רגליה. עם היד השנייה עברתי במקביל על הכוס שלה, מרגישה כל קימור, תרה אחר הדגדגן המכוסה. ידיי עטפו את מטעמיה כשבטבעיות שלא הכרתי, השלמתי את החיבוק וירדתי לרצפה כשרגלה חבוקה בין זרועותיי.. תחושת שלמות עטפה אותי.. הרמתי ראשי אליה, היא ליטפה ראשי בעודה מביטה בי באחד המבטים הכי אוהבים שראיתי מימיי.. הלב שלי התרחב..
ברגע שמצאנו עצמנו שוב ערומות צמודות מתחת לפוך, השקט עטף אותי. היד שלי מצאה דרכה לכוס שלה והרגשתי שלמות. עצמתי עיניי ודמיינתי שזה הכוס שלי, שהיד שלי היא למעשה היד שלה שאני שולטת בה. ליטפתי, נרטבתי, הרטבתי את כל היד שלי עם המיצים הנפלאים שלה, מתקרבת לאיטי לפתחה.. קרוב יותר קרוב פחות, משחקת עם הכוס היפה שלה.. מחדירה אט אט אצבעות, מרגישה אותה מתפתלת עליי, חושבת לה בטלפתיה עוד רגע אהובה ואני שם, בנק' הקסומה שלך..- הגוף שלה כנחש מתפתל בחושניות, אנחות נבנות בה ונפלטות מגרונה.. החלטתי לתת לה להרגיש את מה שאני הייתי רוצה להרגיש באותו רגע.. לחשתי לה שתשלח אצבעותיה הסקסיות לדגדגן המושלם שלה. שערי השמיים נפתחו באותם רגעים כשגמרה שוב ושוב על היד שלי.. כשנרגעה הרימה אותי חזרה אל בין זרועותיה.
חזרתי לחבק, לעטוף, ושניות אחכ גם לשלוח ידיים לאורך גופה, כי אני לא מסוגלת להיות צמודה אליה ולא לגעת בה.. היא מדליקה לי את כל החיישנים, משבשת לי את כל הלוויינים, כל מה שקשור אליה מעיף אותי.. אולי זו הסיבה שכשהיא אמרה את שתי המילים נמסתי והתאהבתי מחדש בו זמנית, עד אותה שנייה בדיוק לא ידעתי כמה רציתי לשמוע אותה אומרת לי, דורשת "תרדי לי". לפני שהספיקה לסיים אותן כבר הייתי בדרך לכוס שלה, מפסקת רגליה לכבודי. שניה וחצי ומאתרת את הדגדגן הזה שלה-שלי.. אהוב שלי כמה התגעגעתי אליו.. מוצצת שואבת מלקקת, הלשון שלי עשתה אהבה עם הדגדגן שלה.. אצבעות מצטרפות לחגיגה והפה המלוכלך שלה נפתח.. היא מדברת, אני נרטבת, וככל שאני נרטבת יותר אני עפה על הכוס שלה יותר.. היא יודעת את זה.. המסירות הזו שלי תמיד זוכה למתנות- האורגזמות שלה על הלשון שלי, הכיווצים שלה על האצבעות שלי.. רק לחשוב על זה מחרמן לי את הכוס ברגע כתיבת שורות אלה.. בלי תחתונים, מרגישה את כולי נוטפת..
היא הפכה אותי על גבי, גופה נצמד אליי והיד שלה לוחצת את הפלאג לעומקי.. אני נאנחת, גופי מתכווץ, ושיניה מתהדקות על הפטמה שלי.. אנקת כאב קלה נפלטת והיא משרבבת אליי מבט מיוחם, שובב במיוחד.. אני מאושרת! הנה ההזדמנות לבדוק את הגוף שלי מחדש.. האצבעות שלה חודרות לתוכי ומשהו בי נרעד.. משהו חדש ישן.. שולחת יד אל בין רגליי, לא רוצה צעצועים, לא רוצה הפרעות, רוצה להתחבר לגוף שלי ולתחושות של המגע שלה בתוכי.. היא מוצאת את הנקודה המושלמת הזו שלי, ולא מורידה עיניה ממני, עוקבת אחר תגובת הגוף שלי לכל עונג ועונג שהיא מעוררת בי.. זה השלב שאני מרגישה ויודעת שאני נמצאת בחוף מבטחים, אז עוצמת עיניי ומתמסרת למגע, לזרמים, לאנרגיות החושניות המחשמלות האלה שהיא מעבירה ממנה אליי בעודה בתוכי..
האורגזמה הראשונה שלי מהרה להגיע, התפרצה בי כמופע זיקוקים שמתחיל צנוע ומסתיים בשמיים זרחניים.. לרגע לא חשבתי לעצור.. היד שלי על הדגדגן משתוללת וידה בתוכי מטריפה נקודה מאושרת אחת.. אחרי האורגזמה השנייה נפתח הסכר.. הייתי ככ שבוייה בעונג שלי שכמעט פספסתי פעמיים שהיא גמרה יחד איתי (אולי הייתי שומעת את העונג שלה לו הייתי פחות קולנית בעצמי..), ולאורך כל אורגזמה הרגשתי את הרטיבות מתפשטת עליי בעודה מסמנת אותי עם המיצים שלה.. ובכל פעם שגמרתי היא השתוללה מאושרת מעליי, אמרה את המילים שתמיד רציתי לשמוע ואפילו לא ידעתי עד אותם רגעים.. אנחנו יודעות את הנק' של כל אחת, יודעות בדיוק איך להדליק אחת את השנייה, איך להפרות זו את זה רעיונית לעבר פנטזיות חדשות.. כל גופי הסתנכרן איתה, האורגזמות פשוט באו מעצמן, עם כל מגע עם כל משפט עם כל לחיצה ולחישה.. מעולם לא הכרתי אדם שאהב את האורגזמות שלי יותר ממני.. הלב שלי התרחב עוד קצת..
עינוגים חזרו לחיבוקים ונשיקות, ספנק קטן הזכיר שהצד הבדסמי לא נשכח, רק הונח מעט הצידה לרגע, והלב שלי רשמית הצליח לכסות על כל גופי, לעטוף הכל, מכף רגל עד ראש. כך השקט מילא אותי, היא עטפה אותי, את הלב שלי ואני חשתי שלמה.. באותו רגע היא אמרה שלראשונה מזה זמן רב שהכוס שלה רגוע, שבע, גם אם לזמן קצר. התרגשתי מהדמיון.. היא כמוני, בדרכה, מושלמת שלי..
גם כשהלכה נותרה כאן איתי. גם כשהלכה יום האהבה שלנו, החיבור שהעמקנו בתוכנו, הרגשות, העוצמות, נותרו איתי לשארית היום, עד לרגע בו עצמתי עיניי, אחרי שלחשה לי אהבתה ממרחקים..
והלב התרחב עוד קצת..
