ביממה האחרונה שמעתי מיותר מדיי אנשים כמה אני יפה. כמעט 40 שנה על הכדור ועדיין זה מביך ולא נוח לי לשמוע את זה. כשהייתי קטנה אחת הסבתות אמרה לי (ודאי מתוך כוונות טובות) שבייני ואחותי, היא החכמה ואני היפה. ודאי ניסתה להחמיא לי כך. אבל בפועל זה גרם לי לסלידה. השטות הזו שנאמרה נחרטה בי ונוצרה התנייה מחשבתית, דפוס תודעתי.. הרבה מילים גדולות שבאות במידת ההלצה להגיד שמאז אני קרועה. מחמאה על יופי נתפסה כהיפך מחוכמה. ולי שתמיד העדפתי חוכמה זה היה פוגעני. חננה שכמותי.. הבעיה התחילה כשהגעתי לגילאים שהיעדר מחמאות כאלה ואחרות או מילות אהבה מבית, יצרו פתח לחוסר בטחון, ואז גם מילים יפות שהלכו ונתמעטו נתפסו כלא אמינות כי למה שיאמרו כלפיי?
היום אחרי רכבות הרים פסיכיות מוצאת עצמי גם וגם. יפה וחכמה. ותתפלאו, השקט הפנימי עדיין לא שם. הנה, הספיקו 30 שניות היום במשרד כששתי חברות דיברו על כמה אני פוטוגנית (וואטצפ) וכמה אני יפה (בגוף שלישי מולי, תודה רבה) - רציתי שהאדמה תבלע אותי. רציתי לחזור לחשבוניות ולרופאים ולכל דבר אפשרי אחר רק שיפסיקו לדבר עליי.
ואז יש את שני האהובים שלי. כל אחד ממלא עוד חלק בי ומשלים אותי.. בחום, באהבה, במודעות, באיבוד חושים, בפתיחות וקבלה מוחלטים, באמון מוחלט.. בשקט..
עם הגבר שלי במשך השנתיים הראשונות לא ממש זכיתי למחמאות מהפן החיצוני (אם כי, כן מיליון פירגונים אחרים). הוא פשוט לא הרגיש צורך לבטא את עצמו כלפיי באופן הזה כי כנראה שהייתי אמורה להבין את זה לבד, גם בלי החיזוקים האלה.. לשמחתי באיזה שלב הנקבה שבי החליטה שבלי פירגונים היא לא מסוגלת ויצאה להלחם על זכותה לקבל מילים חמות. זו היתה הפעם הראשונה שירד לי האסימון שאני בסה"כ צריכה לבקש.
לצערי עד היום אני לא ממש טובה בזה. [ אלא אם זה בחדר השינה.. שם אני מוכנה גם להתחנן אם צריך :) ]
ברגע שפתחתי את העניין איתו הכל השתנה, הדבר הקטנטן הזה שהשתנה לאחר מכן והתווסף ביננו גרם לי להרגיש משהו אחר שנוצר ביננו וביני לעצמי.. הוא היה האדם הראשון שגרם לי להרגיש יפה וחכמה בו זמנית. הוא פתח לי מחדש את הראש בכל הנוגע לתפיסה עצמית. ולחשוב שהכל קרה כשפשוט דברתי. הלקח הזה איתי מאז.
הלקח הזה הוא מה שמעניק לי את הזכות לחוות מערכות יחסים מדהימות פתוחות כנות אמיתיות עם שני אנשים מדהימים כמותם.
בימים האחרונים התחלתי תהליך איטי אך אלגנטי של "לצאת מהארון" בנוגע לאהובתי. ראשית אלה היו חברות קרובות בעבודה (שמאוד שמחו בשבילי, אפילו ברגע שהדגשתי שגם חבר שלי קיים בתמונה), אחיינים שלי (מזווית הראייה שלהם: מקועקעת, דו מינית, מנהלת 2 מערכות יחסים זוגיות עם בן ובת זוג, גיקית וסטלנית - רשמית אני הדודה הכי מגניבה אבר!!) אבן ירדה לי מהלב. זה שיחרר בי משהו, בעיקר כשפירגנו.. התחזקתי מזה.. אז הלכתי צעד קדימה אבל בשקט ובזהירות. שיניתי בשקט בשקט את סטטוס היחסים בפייסבוק (דאגתי שלא יקפוץ שום נוטיפיקיישן לאף אחד) ולו כדי להרגיש חופשייה. הבאסה שלא נותנים לערוך את הסטטוס הייתי מוסיפה s קטנה ואז זו היתה האמת שלי..
לפחות טיפ-טיפונת להרגיש פחות סודית. אני מתקשה להיות לגמרי אני, אם אני צריכה להסתיר את מי שאני. אני לא רוצה להסתתר מאחורי מילים וסמנטיקה. אני יודעת, אז מטפטפת את זה החוצה. שהסביבה המחבקת שלי תחבק אותי נכון.. יחד עם זאת בכל הנוגע להורים אני קצת מתקשה.. מה גם שאמא שלי עדיין מפנטזת שאני אבוא אליה עם החבר ואגיד לה שחלומותיה בדרך להגשם (מה שלא יקרה).
מה שכן, אני מבינה שרק אחרי שאדבר עם ההורים שלי הוילון יוסר לחלוטין. יחד עם זאת, אני עדיין לא שם.. צריכה שיקרו כמה דברים לפני.. צריכה להתבשל עוד קצת..
שלשום כשהיא היתה אצלי הראיתי לה כתבה עליי ועל עוד 3 נשים, בעיתון מלפני 18 שנים בתקופה שניהלתי פורום סקס בוואלה. קראנו את הכתבה יחד, כבר שכחתי כמה שרמוטה הייתי. לפעמים חושבת שאולי לילית היא שריד מהתקופה ההיא.. הימים שהייתי אושיית רשת. כשעניין אותי לקבל תשומת לב, לקשקש עם האהובה דאז על חיי המין שלנו לעיניי כל, מפגשי הפורום האירוטיים שארגנתי לכולנו... היו ימים אחרים.. לילית היא אקו לימים בהם הליבידו היה חופשי, החשק התעלה על השכל.. החרמנות גברה על הכל. הצורך להטביע עצמי בסקס מסביב לשעון היה בלתי נלאה. ימים מטורפים :)
אולי מהסיבה הזו אני יכולה להבין את לילית מבצבצת בימים אלה, היא שבה לכוחותיה ומיום ליום היא רק מתחזקת. כל עוד השדה מתחזקת בי הליבידו ממשיך לעלות, ואז.. האורגזמות.. הו אלוהים האורגזמות.. מהרגע שהן חזרו כרוח סערה, כל יומיים הבניין פה רועד.. היא מאושרת מזה לגמרי ולדעתי עדיין מופתעת במידת מה מהמציאות החדשה (עבורה) הזו, של מי שאני הפכתי להיות. בפועל לא הפכתי כמו שפשוט חזרתי לעצמי בחזרה. לא יותר לא פחות- נדלקת בקלות, נרטבת בלי מאמץ וגומרת בעוצמות כאלה שזה מרגיש כאילו אני יוצרת אנרגיה חדשה שמתפרצת מתוכי לתוך היקום...
אני חושבת שמי שאני היום היא הגרסא הכי טובה שיכולתי לבקש, בטח ובטח בימים שלא הייתי אפילו מסוגלת לדמיין את עצמי ככ שלמה ונאהבת, מוערכת, חרמנית.. אחח.. הליבידו הזה.. 3 שעות טחנו היום את הסדינים, טריליון אורגזמות ואחרי הכל..
אני עדיין חרמנית.
מה יהיה?...
;)
