עוד שבועיים אני עולה על מטוס של אל על, נוחתת בשעת בוקר מוקדמת ברומא, ועוברת לעולם אחר לארבעה ימים. כשאחותי הציעה את הרעיון זרמתי כי זה נחמד למרות שכל מה שעבר לי בראש זה שלמי יש בכלל ימי חופש. אבל ההורים התלהבו שאני והיא ניסע רק שתינו, אז זרמתי. מפה לשם זה הפך למתנת טרום יומולדת. מה גם שלא הייתי ברומא כמעט עשור, ומי שזרק מטבע במזרקה הידועה יודע שזה אומר שתחזור, ומי אני אם לא מכבדת מסורות דמיוניות :)
“Well, now that we have seen each other,” said the Unicorn,
“if you’ll believe in me, I’ll believe in you.
Is that a bargain?”
(Through the Looking Glass, Chapter 7)
מתקשה להתחבר רגשית לטיול, להתלהב, לתכנן, להתרגש. מצד שני, הבעיה אינה ביעד, או בטיול עצמו. הבעיה שלי היא המנגנון הפנימי שלי שמסוכך עליי מכאב כרגע ולכן נעל לי את הרגשות הקיצוניים, ודווקא אלה שאני אצטרך בקרוב ננעלו עם האחרים. הפסיכולוגית היום הסבירה שאני צריכה לזהות את הרגשות שעולים בי ולחבר בינם לתחושות הפיזיולוגיות. אז להתחבר לתחושת הגוף, להתרכז בזה. לא באירועים וזכרונות שבאים מחוברים למחשבה. להתרכז בתחושת הגוף, להבין איזו הרגשה מיוצגת באיזה כאב בגוף, לקבל את הכאב, לקבל את המחשבה, לא לשאול למה זה כואב, למה יש געגוע או במקרים אחרים למה אני מקנאה, מסתבר שה"למה" לא חשוב. חבל, כי אני טובה בחפירות אינסופיות על בסיס הלמה הזה.. מצד שני, איך אמר חכמנו, אתה לא יכול לעשות את אותה פעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה. זו אי שפיות.
Mad Hatter: “Have I gone mad?”
Alice Kingsley: “I’m afraid so. You’re entirely bonkers.
But I’ll tell you a secret. All the best people are.”
(from Tim Burton’s 2010 ‘Alice in Wonderland’ movie)
בימים הראשונים של השבועיים בנפרד ממנה, הרגשתי באבל. אבל עמוק. תחושת אובדן מטורפת. זה התבטא בכל הדרכים שניתן היה לצפות. חרדת הנטישה שלי הרימה ראשה כפי שמעולם לא ידעתי שבכלל הייתה בי.. יגון תהומי. בפועל אמנם לא הייתה נטישה. אבל עבורי הניתוק הפיזי מייצר בעקבותיו מיד תחושת אבדן. לא המתנה לקראת.. כמו כלב שממתין לשובו של בעליו, אלא השלמה ישירה עם אובדן מיידי ומוחלט.
אני מבינה שזה לא היה קשור מה שקרה סביבי במציאות, התחושה התחברה לזכרונות ישנים. ומהזכרונות הקשים שחרטו בי וצרבו בי, הגוף הגיף בלי לחשוב. המחשבה החזירה לשם, הגוף ישר מעלה כוננות. פועל יוצא, כל מנגנון הרגשות ירד למינימום. כמו לצפות בטלויזיה דרך זכוכית חלבית. היו רגעים שביצבצה בי חיבה מיוחדת, היה חשוב לי שהיא תרגיש אותה.. אבל ברוב הזמן הייתי על טייס אוטומטי. החיסרון בזה, כפי שאמרה לי היום הפסיכולוגית, זה אמנם מכסה מפני הרגשות הרעים אבל גם מכסה את הטובים. מה שאומר שגם האהבה מורגשת במעורפל. מתבטאת בצורה מאופקת. כי זה כאילו שאם אני ארשה לעצמי להרגיש את עוצמת האהבה האמיתית שלי אליה, ואז אבין כמה המרחק עצום.. זה יפרק לי את הלב. לא רציונלי. בכלל. אבל אלה הגדרות היצרן של הדגם שלי. כשמגובה מטורף מעל העננים מצניחים אותי לגובה של ראש מעל פני המים ועוד לפרק זמן כזה ארוך..
אני מרגישה כמו דג שהוציאו אותו מהים ותקעו באקווריום. מוגבלת, מחכה לחזור למוכר, מרגישה חנוקה.. כאילו המרחק הפיזי משבש את הלב, משבש את הקולטנים. וירוס במערכת ההפעלה. בדיוק לפני שעדכנת את האנטי וירוס.. מפחדת בחצי מהזמן בלי לדעת ממה או למה. כאילו משהו השתבש לי עם המצפן..
“Would you tell me, please, which way I ought to go from here?”
“That depends a good deal on where you want to get to,” said the Cat.
“I don’t much care where–” said Alice.
“Then it doesn’t matter which way you go,” said the Cat.
(Alice’s Adventures in Wonderland, Chapter 6)
ספרתי לחבר שלי הבוקר את מה שקורה בגזרה הזו. הבעתי בפניו שאני דואגת לה כי אני לא יודעת איך היא עכשיו. הוא ענה לי שהיא תהיה בסדר כי יש לה אותי. זה העלה בי חיוך ומעט נחמה. אז הוא הוסיף "לך יש אותי" בום!
איזו צביטה בלב.. זרק אותי שנתיים אחורה.. הזכיר לי את ימי המשברים הקשים שעברתי, בהן הוא היה (ונשאר) עוגן משמעותי בחיי, זה שלא רק השאיר אותי פה אלא אף הרים גבוה, זה ששמר עליי כמה שניתן היה. וכעת, לא תארתי לעצמי שלשלוש מילים תהיה כזו השפעה עליי. הן אמרו עבורי יותר ממיליון מילים אחרות שלא שמעתי אך כמהתי לשמוע בשנים האלה יחד. כעת המילים האלה סגרו את כל הפינות.
מחר יום חמישי. היום האהוב עליי בשבוע. מחר גם יהיו כמעט שבועיים שבהם לא ראיתי את אף אחד מבני הזוג שלי.
תחושת הבידוד שחוויתי בזמן הזה נגסה משמעותית במלאי תעצומות הנפש הגבוהים שלי. כתוצאה מהבידוד הזה הרגשתי דברים שלא אהבתי להרגיש. הרגשתי כאב, הרגשתי תחושת כעס ובגידה, הרגשתי שהיקום החליט להכאיב לי סתם. ללכת איתי ראש בראש. אז כעסתי וכאבתי ולפעמים זה היה כלפיה.. בראש שלי דברים נאמרו והונחו בצד. אבל בעוד עבורה זה לא קיים, עבורי זה נכתב אז זה שם בחוץ.
התסכול והכאב, כל הרגשות שניסיתי להדחיק ולכן לא לבטא, ולו כדי שלא יתווסף לה עוד בלגן מהחזית שלי.. אבל התיסכול, חוסר תחושת הצדק מהול ברחמים עצמיים פה ושם עשו בתוכי בלגן. והבלגן עשה גם בלבול רגשי. ועלו חזרה הפחדים וחוסר הבטחון. כי הרי החגיגה לא מושלמת אם לא נוסף את הגנרל למסיבה.
“Tut, tut, child!” said the Duchess.
“Everything’s got a moral, if only you can find it.”
(Alice’s Adventures in Wonderland, Chapter 9)
אולי כל אלה הם הסיבה שאני מפחדת מהרגע שאביט בעיניה שוב לראשונה אחרי הזמן הזה. מרגישה כמו בובה מסמורטטת לעומת מי שהייתי לפני. מרגישה מבולגנת בתוכי, קצת אבודה. לא רוצה שתראה אותי ככה. הרי אני יכולה להתקשט בכל צבעי המלחמה שבעולם, זה רק עניין של זמן עד שהמבט בעיניים יסגיר אותי בפניה. אני רואה בבהירות מול עיניי את הרגעים האלה, ועדיין חוששת מפניהם.
המילים שלא יאמרו ישרפו בי מבפנים. היא תחייך, תתקרב, תנשק, תחבק, אני אחייך, אני אתקרב, הכל יהיה כמעט כתמיד רק שבתוכי אני אתקשה להבין מה קורה סביבי. סוריאליסטי. אם במוח היה אובדן מהיכן תחיית המתים. אני צופה דיסוננס. אני צופה קצת חבלי לידה. אני צופה קצת בכי. עד שהחיבוקים יסגרו לאט לאט את הפינות, האהבה היא הנשק הכי טוב, התרופה הכי טובה. אומרת לעצמי שבסוף גם הענן שלי יתפוגג. גם היום שלי יביא עימו קשת בענן בדיוק ברגע הנכון, כשכל התנאים לכך יסתדרו זה עם זה.. תופיע הקשת, הרגע הקסום הזה.. קשת הזו שלה.. היא קשת בעצמה..
לא רחוק היום, אני אוהבת לחשוב, שכל הדרמה הזו תישכח במרחק הזמן, לכל הפחות תקטין מימדיה משמעותית, כמו גם את חשיבותה. ברגעים אלה עדיין מתקשה להרשות לעצמי לדמיין תרחיש חיובי ואז.. להרשות לעצמי לזמן קצר להאמין שזה יכול לקרות... אבל יודעת שמגע שפתיים אחד שלה, חיבוק עוטף, נשימה שקטה אחת, חיוך עם הרבה מילים שמשתקפות דווקא דרך המבטים, ימיסו את הקטבים ויעלו ניצני פריחה מחודשים..
The White Rabbit put on his spectacles.
“Where shall I begin, please your Majesty?” he asked.
“Begin at the beginning,” the King said gravely,
“and go on till you come to the end: then stop.”
(Alice’s Adventures in Wonderland, Chapter 12)