Bigger on the Inside

בוקר שני ברומא.

הראש מפוזר, הלב דופק

בכל רגע שעובר כואבת יותר

הלב לא נוגע במה

שרואות העיניים,

הגוף באיטליה

הראש במעמקי הגיהנום.

חיוך נוסטלגי בטרווי, ואז

התקף חרדה בפתחי הפנתאון,

שברון לב בין לימונצ'לו לקפה,

כעס שמתגבר עם כל שעה

כעס על מי שבכלל לא כאן..

אני חשבתי שזה יחלוף עם הנוף

אך הוא נשאר איתי. 

כועס, נעלב. 

וכל הפסלים שבעולם

לא ימחקו ממני את החור בבטן.

ואולי צריכה עוד כמה ימים

להרגיש את הקסם של היקום

ואולי להיפך..

לחבק את עצמי בשלווה,

קצת לפני שהכל יתהפך ויתרסק.

השחר עולה על רומא..

אחרי כמעט 12 שעות שינה, אחרי כמעט יממה בלי, אחרי שבועיים עם כדורים שלא עובדים, אחרי תקופה של תקוות וחלומות שחלקן כמעט והצילו אותי, ואילו אחרים.. מתמוססים לנגד עיניי.

אני נלחמת ונאבקת אבל מפחדת להודות בפני עצמי. שאולי זה לא באמת משנה. פאק איט. למה אני נלחמת ככ חזק??

כוחותיי מתדללים. להרגיש לא אני בראש שלי, להרגיש בודדה, להרגיש כועסת, אוהבת, שונאת. יש בי כמה שבועות המון כעס המון זעם המון כאב ויגון.

אני לא יכולה לבטא את זה בצורה נורמלית כי המח שלי.. 

אני חושבת שאני לא רוצה להיות פה יותר. בשום מקום. 

אני צריכה קפה..