הרבה זמן לא כתבתי.. או כך לפחות זה מרגיש. וחבל כי התקופה האחרונה בחיי יוצאת מן הכלל..
התקופה הזו מלמדת אותי כ"כ הרבה על עצמי, על החיים, על דרכי התמודדויות, מעצימה במידה מסויימת.. ברגשות טובים ורעים. ועדיין.
עם כל השינויים שעוברים עליי ועליה בעקבות החלטה לטיים אאוט ממחוייבות זוגית, התחושה שלי מימים הזויים אלה היא כחוויית חלום פסיכודלי.. מצד אחד מרגישה חזק מדיי את המרחק וישנה בבטן תחושה כאילו תהום נפערת לאט לאט לאט ביננו. מצד שני ישנם רגעים בודדים (שאני מקווה שיתרבו) שבהם אני שמחה ומתרגשת עבור שתינו. באמת באמת שמחה עבור כל אחת מאיתנו, עבור ההזדמנות לחוות עוד דרך בחיים, עוד אתגרים שודאי לא היינו רוצות לעבור עם עצמנו או יחד או בכלל לו יכולנו לבחור, והנה בכל זאת קבלנו הזדמנות להיווכח בקרוב שוב שהחיים מחשלים, בסופה של כל דרך. יחד עם זאת חייבים להבין שכמו בכל מסע גם פה ישנם סיכונים, אחד מהם הוא לצאת למסע כאדם אחד ובסופו לגלות גם במראה וגם באדם שמולך/לצידך אדם מעט שונה ממה שזכרת. זה יטרוף את הקלפים בכל זוגיות לזמן מה. לפעמים שורדים את זה.
חופש. כן, סוג של. יש לי עכשיו מסתבר חופש מיני לעשות כראות עיניי ללא צורך בכל התנייה שהיא. ואני רק תוהה, האם אני נחשבת שייכת ל.. אם ניתקו ממני את החבלים הזוגיים? מה זה אומר על סוג הקשר אם עדיין מביעים אהבה מילולית כאילו דבר לא השתנה? אם אני הכי אוהבת וחושקת וכמהה כשאני עפה צמוד צמוד למושא חשקיי, איך ניתן לצפות שהלהבה שתבער תהיה אותה להבה ממרחק ובידוד פיזי? המרחק שורף בנשמה שלי. כווייה של ממש. לא יודעת איך להסביר. כמו לראות תאונה בהתהוות. לפעמים כשהדרך לא טובה צריך למצוא פתרונות חדשים. יחד. גם אם קשה לזוז. ברגעים האלה נבחן קשר. יש גבול למתיחתו גם של הגומי הכי אלסטי שיהיה. ואני מרגישה שיגיע בקרוב הרגע שיהיה צריך לעבור מקרוב ולא מרחוק. המרחק לפעמים מרפא.. עד שהוא לא. צריך להזהר כל הזמן.. זה מעייף..
ואז מחשבה מתפרצת..
אולי בכלל אני צריכה לעשות דברים חדשים, גברברים צעירים, אולי קצת ריגוש עם איזה גבר נשוי? או סתם לצאת למשקה ושיחה מרתקת.. בטיימינג מעניין יצר איתי קשר שבוע שעבר יזיז יקר שהכניס אותי איתו לכל מסיבות הסקס שחלקכם קראתם עליהן הרבה עמודים לאחור.. הצעתי כבדרך אגב שימצא לנו איזו קבוצה טובה להצטרף אליה. משום מה משהו בתוכי מרגיש שעכשיו זו ההזדמנות שלי לבחון מה עם לילית באמת. שמתי לב שהיא יותר מדיי זמן מאוד שקטה. לילית היא הזונה שבי, היא שחקנית הפורנו האולטימטיבית. מי שחווה אותה מבין. אני זוכרת חוויות מטורפות איתה. אני זוכרת שהרגשתי חיה. נחשקת.
יותר מזה, מאז שחזרו האורגזמות המדהימות שלי אני מרגישה שאני קצת מתבזבזת עם הפוטנציאל לאורגזמות תדירות בהתחשב בלו"ז המוגבל שלי איתה ועם חבר שלי. כל האורגזמות שנשארות בפנים.. לא חבל?? [כן אני שרמוטה ככה. היא אוהבת את המילה הזו, וזה מחייך אותי כל פעם מחדש..]
אני צריכה אותה חזרה, בכל הכח. לחיות, להתקדם, לא לעצור לרגע.
איפה השרמוטה של לפני כמעט שני עשורים, ואיפה לילית הבוגרת והמפתה של השנים האחרונות, זו שתתיישב לגברבר על הפנים לפני שיחשוב אפילו לתהות מתי הלשון שלו תהיה בין הרגליים שלה-שלי. הגבר שירד על ברכיו ויפתח עבורי, אני רוצה אחד כזה..
מצד שני, החופש עוטף אותי אך אני עדיין מנסה לפענח איך לשבור את הקליפה ולצאת אל העולם, לטרוף מה שרק בא לי, כי אני יכולה. איך לעבור מהרעיון ולמעשה, איך לבצע את הצעד הראשון. וכך, לקח לי זמן להבין את מה שעכשיו אני מבינה. הימים האלה באופיים הנוכחי העלו שפע הזדמנויות. אך אני מוצאת עצמי ברגעים מתקשה מעט לשחרר את החבלים ביננו, ולתת פתח לאנשים נוספים ללב ולגוף שלי.. לחוויות חדשות משלי.
מצד שלישי, אני עוד שנייה וחצי מחליפה קידומת, אני נראית מעולה, הכי זונה במיטה, אז אם לא למרוד בחיים עכשיו, מתי?
עכשיו מתהווה הצעד הראשון. אני בונה עצמי אליו. זו לחלוטין תקופה מרגשת, תחושות טובות ופחות טובות והכל מתערבב. מרגישה יציבה בדרכי הלא מאוזנת. מה גם שרגשית אני מצליחה להמנע מטורנדו הרסני של רגשות ומעשים. הפעם הקרדיט מגיע לחבר שלי.. גם הפעם כמו בהרבה תקופות קשות בעבר, כמו תמיד, הוא הרגיש אותי. הוא עדיין מרגיש אותי. דואג לי מקרוב או רחוק. כל השבועות האלה. מצד אחד נותן לי את הספייס בזמנים שאני צריכה לעכל משהו עם עצמי לבד, ומצד שני באותה נשימה מעניק לי, אוזן וכתף ולב וזין. הרבה זין 😄 יבורך הזין הזה!
בעבודה אני עושה חיל ברמות כמו שמזמן לא עשיתי, מה שאומר שהשולטת שבי מתנהלת לה בפול אנרגיות על בסיס יום יומי, מה שבתגובה מעורר בי חשק עז דווקא להתהפך ולהישלט, להרוויח ישבן אדום במיוחד, משיכות שיער, חניקה, קשירות, זין מפנק בתוך התחת שלי.. סתם כי אני אנאלית ככה..
בו זמנית מתרחשת בי פעולה הפוכה. כל הירידה הזו עם הראש למטה והטוסיק למעלה, מעוררת בי מידה של התנגדות פנימית בכל פעם שהיד או השוט או כל צעצוע שהוא חובט לי בישבן, בכל פעם שהיד סוטרת על הלחי, בכל פעם שהנשיכה מכאיבה מדיי.. בכל אקט כזה אני חווה לאורכו בעיטות מתוכי החוצה, קולות צועקים להתהפך לתקופה זו לדומית. אני מדמיינת אותם שועטים לעברי צועקים. כמו הסצנה ב300.. לקולות כאלה אני יכולה לנסות להתנגד כמה שארצה. הצד הזה יצא לחופשי בסוף ולילית תזרח באלפי אורות..
קיום צורך בשני הצדדים בו זמנית מתריע בפניי על הרבה דברים, מצד שני בשביל מה יש לי את אדם וחווה שלי בחיים אם לא כדי שהם יהיו המבוגר האחראי ואני אוכל להעז ולחיות.. המסלול פשוט: לנסות, להעז, לפסוע, להתקדם, לתכנן, ללכת, לעשות, סאטלה לפנים, ראש שקט ממחשבות. נירוונה.
רגע לפני שהולכת להכין קפה חדש ולגלגל לי אחד, קבלו אנקדוטה קטנה,
השבוע, בפעם השנייה בתוך חצי שנה, הבוסים קראו לי אליהם למשרד כדי לתת לי פירגונים, ח"ח ושובר מתנה, בהוקרה על מילוי תפקידי באופן יוצא דופן שתרם רבות למחלקה בתקופה זו עם הקשיים הטכניים הקיימים. אה וכן ושיהיה בהשקעה זו צורך גם בתקופה הקרובה עד שדברים יתייצבו. אני חושבת שמתקרב הזמן לבקש העלאה.
בכל מקרה, שניהם מאגפים אותי עם הבדיחות המפגרות שלהם, ובעודי קולטת מה לעזאזל קורה פה, באותו רגע האישה העדינה התמה והרכה שבי, זו שאוהבת לרצות דמויות סמכותיות, ישבה שם מולם נבוכה קלות והסמיקה והתבדחה איתם עד שיכלה לברוח משם חזרה למשרד שלי, רק כדי שדקה וחצי אחכ האישה המנהלת הבוגרת והמוכשרת שבי תמהר משם למטה עם סגריה מתובלנת ומוזיקה בווליום גבוה, לקרייק עם עצמה ברחוב את We Are The Champions... :)
